הדיבורים על סכנותיו של האינטרנט זוכות לתגובות מעורבות. יש שמברכים על כך, ויש שאומרים כי זו מלחמה אבודה מראש. 

כמה מחברי אף לא האמינו שאין בביתי חיבור לאינטרנט. "לא ייתכן שאדם בתפקידך, שחייב להיות מחובר להתרחשויות עשרים וארבע שעות ביממה, יהיה מנותק מהאינטרנט", אמרו.

לאלה האחרונים הגבתי בשאלה: "האם, לדעתכם, עליי להחזיק בבית גם מכשיר טלוויזיה, כדי 'להיות מחובר להתרחשויות'?".

"טוב, אל תשווה", השיבו לי.

"אני בהחלט לא משווה", אמרתי, "האינטרנט הוא הרבה יותר גרוע ומסוכן מהטלוויזיה".

בשלב זה עלתה הבעת פליאה על פניהם של אנשי-שיחי, ואני מצאתי לנכון להביע פליאה על פליאתם: "הלוא אתם יודעים כי האינטרנט בימינו מאפשר חיבור לערוצי טלוויזיה. אז אם יש לכם בבית אינטרנט, יש לכם בבית טלוויזיה. שום משחקי מילים לא ישנו עובדה זו. אבל אני בכל-זאת לא משווה, משום שבאמצעות האינטרנט אפשר להגיע בקלות לדברים הנוראים ביותר, שאפילו בטלוויזיה המושחתת ביותר לא ישדרו כמותם. לכן האינטרנט הוא הרבה יותר גרוע מהטלוויזיה".

"אז איך אתה מסתדר בלי אינטרנט?", אני נשאל, ותשובתי היא שזה אכן מכביד. במשרד יש לי חיבור לאינטרנט ולדואר אלקטרוני, אבל בבית לא. פעמים רבות אני נאלץ לצאת מהבית בערב או בלילה ולחזור למשרד, כדי לטפל בדברים המחייבים חיבור לערוצים הללו, אבל לא עולה על דעתי לחסוך מעצמי טרחה זו על-ידי הכנסת האינטרנט לתוך ביתי.

כלי בידור וכלי עבודה

הבעיה הגדולה עם האינטרנט נובעת מכך שהוא נהפך לכלי-עבודה חיוני וקשה מאוד לוותר עליו. קל יחסית לוותר על חידושי טכנולוגיה כמו טלוויזיה, משום שזה כלי בידורי, ועל בידור אפשר לוותר; אבל האינטרנט הוא כלי-עבודה שהעולם נעשה תלוי בו יותר ויותר. תחומי עיסוק רבים, שמהם מתפרנסות משפחות רבות של יהודים יראי-שמים, אינם יכולים כלל להתקיים בלי הכלי הזה.

אנחנו, חסידי חב"ד, נחשפים לכלי הזה יותר מחוגים חרדיים אחרים, בעיקר בגלל עבודת השליחות. שליח אינו יכול לפעול כהלכה בלי חיבור לרשת האלקטרונית. למשפחות רבות של שלוחים הכלי הזה משמש לצרכים חיוניים, כמו קשר עם בני המשפחה, ואף לחינוך הילדים. ילדים רבים של השלוחים, המתגוררים במקומות נידחים, לומדים בכיתות וירטואליות, באמצעות המחשב.

השליחה הגב' חנה אוירכמן, מטאלהסי בפלורידה, שהתראיינה בשבוע שעבר בתכנית 'קול שישי' ברדיו 'קול חי', סיפרה כי המשפחה החרדית הקרובה אליה נמצאת במרחק של שעתיים נסיעה. על השאלה איך היא מתמודדת עם הבדידות, השיבה שהיא נעזרת הרבה בפורום אלקטרוני של השלוחות, המשוחחות אישה עם רעותה ומסייעות אחת לחברתה. קשה מאוד לדרוש משליחה לוותר על ערוץ-קשר זה.

הדואר האלקטרוני מחליף בהדרגה את הדואר הרגיל, ועושה זאת ביעילות רבה פי אלף. לדרוש מאנשים לוותר על כך, זה כמעט כמו לומר לאדם בן-ימינו שאפשר לוותר על מכונית ולנסוע בעגלה רתומה לסוס. הדבר אפשרי, אבל לא מעשי.

ומצד שני, הסכנות האורבות באינטרנט גדולות לאין-ערוך מסכנותיהם של כלים טכנולוגיים אחרים, שמהם אנו נשמרים כמפני אש. ברגע שאתה מחובר לרשת, אתה יכול להגיע בקלות עצומה לכל דבר. הזמינות הזאת יוצרת פיתוי שקשה מאוד לבני-נוער לעמוד בפניו. הם אינם צריכים לצאת מהבית, אינם נדרשים לחצות קו אדום כלשהו. זו רק הקלקה על קישור כלשהו, ברגע של סקרנות, וכבר אתה נמצא בשאול תחתיות.

תמימות של הורים

נזדמן לי לשוחח על כך עם הורים, ואני מופתע שוב ושוב מתמימותם. "הילדים שלי הם ילדים טובים, הם לא ייכנסו למקומות שליליים", הם אומרים. פעם הגבתי על אמירה כזאת במשפט חריף: "נכון, הילדים שלכם הם ילדים טובים, אבל אתם הורים רעים, אם אתם מעמידים לפתחם ניסיון קשה כל-כך".

ההנחה כאילו רק ילדים מושחתים ומקולקלים גולשים למקומות אסורים היא נאיבית להחריד. גם בחור טוב וחסידי הוא עדיין בחור נורמלי, עם נפש-בהמית בריאה, אלא-אם-כן הוא טיפוס בעל מרה-שחורה, שהוא 'מצונן בטבעו', כלשון התניא. בחור נורמלי, שמעמידים אותו בניסיון קשה כל-כך, יידרש לכוחות-נפש עצומים כדי לא למעוד ולא להתפתות.

את התוצאות ההרסניות רואים מיד. שאלו ראשי-ישיבות והם יספרו לכם, כי עבודה של שבועות יורדת לטימיון כאשר בחור נוסע לשבת חופשה, ובבית יש אינטרנט. היו מקרים שבחורים לא רצו לנסוע הביתה, מכיוון שידעו כי לא יוכלו לעמוד בניסיון. למה ההורים מעוללים להם את זה?

אני עצמי יודע על בחור מצויין שהידרדר לגמרי, כאשר הוריו הכניסו את האינטרנט הביתה. הוא היה יושב לילות מול המרקע, מתחבר למקומות שהשם ישמרנו מהם. כאשר ההורים קלטו את הנעשה מתחת לאפם, כבר היה מאוחר מדיי.

ייתכן שהדור המבוגר יותר של ההורים באמת אינו יודע להעריך את סכנותיו של האינטרנט. הם מעולם לא התעסקו עם מחשבים ואין להם מושג מה משמעותו של חיבור לרשת, ובאיזו קלות אפשר להגיע באמצעותו לדברים המזוויעים ביותר. מקצתם אולי כבר אינם זוכרים עד כמה היצר "בוער באש להבה" (כלשון התניא) בגיל הנעורים. אז אולי זה המקום לספר להם על כך.

עד הפיתרון הכשר

פיתרון אמיתי לבעיה יבוא בדמות הפיתרון שנמצא לטלפונים הניידים. לראשונה קם הציבור החרדי והתמודד עם בעיה בדרך נכונה, לא על-ידי איסורים ולאווים שקשה ליישמם, אלא במתן פיתרון כשר [ואולי זה המקום להביע תמיהה שלא הכול כבר עברו לטלפונים הכשרים. כיום, כאשר כל החברות הסלולריות נותנות את הפיתרון הכשר, אין שום הצדקה שבנים ובנות יחזיקו בידיהם מכשירים הפרוצים לכל רוח].

גם לאינטרנט יימצא בע"ה פיתרון כשר, וזה המקום לברך את שר התקשורת על יוזמתו להקים את הרשת הכשרה. אבל כל עוד אין אינטרנט כשר, אין שום אפשרות להכניסו לבית יהודי, ועל-אחת-כמה-וכמה בית חסידי, ולתת לילדים ולבני-נוער גישה אליו.

מי שבאמת אין לו ברירה (ואולי לא כדאי שכל אחד ואחד יחליט בעצמו שאין לו ברירה, אלא שיתייעץ עם ה'עשה לך רב' שלו), ינקוט לפחות באמצעים הדרושים כדי לחסום ככל האפשר את המחשב מפני גלישה חופשית. אפשר למנוע התחברות לאינטרנט אלא באמצעות ססמה (שאותה כדאי להחליף מדי פעם. הילדים מציצים מאחורי הגב).
אפשר לבקש מספק האינטרנט להפעיל מערכת סינון. אפשר גם להתקין תוכנות סינון שמונעות כניסה לאתרים מפוקפקים, וטכנאי מחשבים טוב יוכל לסייע לנו בכך. יש גם אפשרות להתחבר לשירות של דואר אלקטרוני שאין עמו חיבור לאינטרנט. הדבר מאפשר לשלוח ולקבל דואר, מבלי להיחשף לסכנותיה של הרשת הכללית.

עם זה חשוב להבהיר, כי כל ההגנות הללו אינן מלאות, ומי שמתמצא במחשבים ברמה סבירה יכול לפרוץ לפחות את מקצתן, אבל בכל זאת עדיף שתהיה הגנה כלשהי מאשר שהמחשב יהיה פרוץ לגמרי. הטענה שאם אין הגנה מלאה, עדיף להשאיר את המחשב בלי הגנה כלל, היא נטולת היגיון. גם לבית ולמכונית אפשר לפרוץ, האם משום כך נימנע מנעילת הדלתות?!

בינתיים, כל עוד אין אינטרנט כשר לגמרי, הוא חייב להיות באופן מוחלט מחוץ לתחום בעבור ילדים ובני-נוער. להם אין צידוקים של פרנסה או שליחות (חוץ מילדי שלוחים, שבעניינם נדרשת חשיבה המותאמת יותר למצבם). אין אפוא שום סיבה שמצדיקה לפתוח לפניהם את הרשת, רבת הסכנות.

חייבים ליצור דעת-קהל שתבין את הסכנות החמורות האורבות לנו ולילדינו מרשת האינטרנט. משפחות הרואות את עצמן כמשפחות חסידיות, והרוצות שילדיהן יגדלו בבית חסידי, חייבות להיות הראשונות להוצאת האינטרנט מהבית, או לפחות מהישג-ידם של הילדים. מן הראוי שגם מוסדות החינוך, הישיבות, התיכונים והמכללות, יהיו שותפים ליצירת התודעה הזאת.

נזכור כולנו שהאינטרנט הוא באמת רשת. רשת שקל ליפול לתוכה וקשה להיחלץ ממנה.