מאת: יאיר וינשטוק

אבי, הרה"ח שלמה-מנחם וינשטוק זצ"ל, קשור היה עם חסידות חב"ד לאורך כל ימי חייו. בבחרותו למד בישיבת 'תורת-אמת' חב"ד, שעמדה בראשותו של הגאון רבי משה-לייב שפירא זצ"ל. הוא למד שם פרק זמן של למעלה מעשר שנים בין השנים תרצ"ד ועד שנת תש"ד וגם קצת אחרי כן.

הוא נחשב כבחור מצוין בלימוד, מתמיד גדול, וכמובן שהשתלב בסדרי החסידות של הישיבה שכללו לימוד בספרי חסידות חב"ד בכל יום שלוש שעות בערב. (כמדומני) תודות ללימודי החסידות המוגברים שלו, שלט בכל ימי חייו בספרי חב"ד שליטה מלאה.

אני זוכר איך בילדותי הייתי מתפעל מן האופן בו למד בשבת לפנות בוקר את הספר "תורה אור" המלא וגדוש מושגים קשים למי שלא הורגל בכך. זכורני שההתרשמות שלי היתה שבשבילו הלימוד בספר כלל לא קשה. הוא שחה בחומר כדג במים.

ישיבת 'תורת-אמת' בארץ נוסדה כידוע בפקודת כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ששלח לעיר חברון קבוצת בחורים מצטיינים. מייסד הישיבה היה החסיד הרה"ת רבי זלמן הבלין ז"ל, ואחד מן הבחורים המצטיינים, מייסדי הישיבה בחברון, היה הבחור אלתר שמחוביץ, שנעשה לחתנו ברבות הימים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה בגלל עוינות הערבים בחברון, עברה הישיבה לירושלים וקבעה את מקומה בקצה רחוב 'מאה שערים' (על גבול רחוב 'שבטי ישראל', באותו בניין בו מתנוסס כיום השלט "כולל גליציה") אבא הושפע רבות מן האישיות הכובשת של רבי אלתר שמחוביץ, המשפיע המובהק של הישיבה, והרבה לספר עליו ועל השיחות המיוחדות של רבי אלתר.

הוא תיארו כאדם בעל אישיות כריזמטית כובשת שהיה מגיע רחוק מאד אילו האריך ימים, אך למגינת הלב היה חולה שחפת קשה ונפטר בגיל צעיר. אם איני טועה, הוא סיפר על שיחתו האחרונה של רבי אלתר שנמסרה לפני הבחורים ממש ממיטת חוליו, שיחה חסידית לוהטת כאשר פניו כבר היו ממש שחורות מפאת כובד מחלתו. זמן קצר אחר כך הוא נתעלה לגנזי מרומים.

כאשר בא אבא בקשרי השידוכין עם אמי ע"ה, הודיע על השידוך אל הרבי הריי"צ נ"ע וזכה לקבל ממנו מכתב ברכה שתוכנו מועתק בזה מילה במילה:

יוסף יצחק שניאורסאהן
ליובאוויטש

ב"ה, כ' סיון תש"א
ברוקלין

אל התלמיד החשוב מו"ה שלמה מנחם שי' וויינשטאק
שלום וברכה!
במענה על מכתבו המבשר מקשוה"ת עם ב"ג תחי' למז"ט, הנני בזה לברכו בברכת מז"ט, יתן השי"ת שתהי' בגדא טבא ותהי' החתונה למז"ט בשעה טובה ומוצלחת בגשם וברוח.
בדבר לימודו אומנות כתיבת סת"ם ועשיית בתי תפילין נכון הדבר והשי"ת יהא בעזרו בגו"ר.
בשם כ"ק אדמו"ר שליט"א
מזכיר ח. ליבערמאן

הפתקים של רבי חיים שלום סגל

כמו אחיו הבכור, הגה"צ המקובל רבי משה-יאיר שהיה קשור בכל מאודו לחב"ד, כך היה גם אבא. זכורני כבחור כאשר היה מרבה לבקר בבית-הכנסת של חב"ד בשכונת "מזכרת משה" (קרוב לשוק 'מחנה יהודה'), ובפרט בעת יום ההילולא של י"ט כסלו שלא היה מחסיר אף שנה מלהשתתף בסעודת ההילולא שנערכה שם ביוזמת אותו חסיד מופלא, הרה"ת רבי חיים שלום זצ"ל סגל, (שנפטר בחודש אב תשמ"ג).

אחד מזכרונות הילדות שלי הוא הפתק שרבי חיים-שלום היה תולה בבית-הכנסת "זכרון מנחם" בשכונת בתי ראנד, שם היה מקום תפילתו בשחרית של חול, אותו פתק קבוע שנתלה פעם בשנה לקראת יום י"ט כסלו. אני מקוה שבני משפחתו השכילו לשמור על אחד הפתקים המיוחדים האלו שהצטיינו בכתב ידו המסולסל והנוסח החסידי הייחודי שבו סוגנן, שם הזמין את כל הקהל הקדוש ליטול חלק בסעודת ההילולא של י"ט כסלו.

מוח שליט על הלב

למרות שאבא היה חסיד לעלוב לוהט, ראינו עליו כל חייו את השורשים החב"דיים המובהקים שלו. בהזדמנות מצערת ראיתי אצלו את החותם של החינוך החב"די העמוק שקיבל בענין של 'מוח שליט על הלב'. זה היה כאשר אחי הר"ר משה פנחס נפטר במפתיע בחודש כסלו תשנ"ד.

לצערי הייתי אני האיש שנאלץ לבשר לו על האסון הכבד שפקד אותו במפתיע. התגובה שלו היתה מאופקת מאד. אני ממש לא האמנתי למשמע אוזני. כאשר הרמזים שפיזרתי הלכו והתעבו, שאל אותי בשקט, "הוא עוד חי?" ואני עניתי "כנראה שלא". מיד ברך ברוך דיין האמת בלא שם ומלכות.

אחר כך נשא ידים כלפי מעלה ואמר: ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם. הוא דיבר אודות האסון הכבד ובירר כל פרט ואחר כך, כאשר הבין שכל הענין של קבורה וסדרי הלוויה מטופל, שוחח עם שני אברכים חסידיים שבאו לבקרו בדיוק באותו יום, והמשיך את שיחתו מאותו מקום בו נקטעה. אנחנו בני המשפחה ראינו אז מהי גבורה של איש חסיד, ובעיקר את התוצאה של החינוך העמוק שקיבל בנעוריו כאשר למד להשריש בתוכו את "מוח השליט על הלב".

משאת נפש שהתגשמה

אבא אמר לאחי הבכור הרה"ח משולם-זושא בשנת תשל"ד, "כל ימי חיי רציתי לבקר בארה"ב כדי לראות את הרבי מליובאביטש. אני מקוה שזה עוד יצא אל הפועל". שש שנים אחר כך, חיתן את אחי הרב חנוך-חיים, עם בתו של החסיד הרה"ת רבי הלל לוינסון ז"ל מקראון-הייטס.

הוא טס אז לארה"ב אל החתונה שהתקיימה בברוקלין בחודש תמוז תש"מ. לא היה אדם יותר מאושר מאבא בעת שזכה להיכנס ליחידות אצל הרבי. (זה היה בסוף חודש סיון תש"מ) הוא הגשים בכך משאלת לב ישנה נושנה. פעמים רבות סיפר לנו רבות על אותו ביקור ומה שוחח עם הרבי. בעצם לא החסיר שום פרט. הוא תיאר הכל בדייקנות.

ורק על פרט אחד חשוב מאד, דילג ומעולם לא שמענו ממנו. רק בימי השבעה כאשר החברותא שלו, אתו למד עד לאותו יום בו נפל ונעשה מרותק לבית, בא לבקרנו ביקור תנחומים, וגילה לנו כי אבא אמר לו כמשיח לפי תומו, כי בעת שנכנס אל חדרו של הרבי הזדקף הרבי מיד וקם מכסאו בפניו מלוא קומתו כשהוא מפטיר "והדרת פני זקן".
אבא היה אז בן 60, בעוד הרבי עצמו מבוגר ממנו בשמונה עשרה שנה... היתה ביניהם שיחה ממושכת, וחלק ממנה היה אודות אחיו הבכור של אבא המקובל רבי משה יאיר זצ"ל. כאשר יצא אבא, קם הרבי ללוותו אל הדלת.

מאלף לציין עוד פרט חשוב, אבא למד הרבה מאד ספרי חסידות כל חייו, וממש שלט בכל מכמני תורת החסידות לכל ענפיה. כאשר הלימוד בספריו של אדמו"ר הזקן נ"ע היה חלק בלתי נפרד מלימודו. היתה תקופה בה הוא התמסר לספרים אחרים, והלימוד בספרי חב"ד כאילו נעשה רופף יותר. באותה תקופה הוא קיבל מכתב מן הרבי עם ברכה לקראת נישואיו של אחד מצאצאיו ועוד תשובה על ענין ספציפי ששאל, ובסוף המכתב הרבי כותב לו, (בערך, אני מצטט מהזכרון כי המכתב אינו לפני):

"בודאי ידוע לו חשיבות הענין של לימוד חסידות אשר אי אפשר לתאר חיים של חסיד בלי זה ובפרט בספרי חב"ד. כתלמיד לשעבר של ישיבת חב"ד אני מקוה שאינו מפסיק ממשנתו אפילו יום אחד"...

שבת קסומה שלא נשכחה

זכרון ילדות אחד של אבא שמענו ממנו כמה פעמים אודות ביקורו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ בירושלים בחודש אב תרפ"ט. אבא היה אז ילד בן תשע וחצי והלך יחד עם אחיו הבכור רבי משה יאיר להתוועדות שנערכה בליל שבת (נחמו?) על גגו של "מלון ורשבסקי". (ואולי "מלון אמדורסקי").

המאורע עשה עליו רושם כביר. המקום היה מלא אנשים. המונים נהרו אל ההתוועדות. הרבי ישב על במה מוגבהת קמעא, הקאלפיק לראשו, עיניו יוקדות ופיו מפיק גיצים. הוא נשא אז מאמר חסידות (שנמצא בכתובים) במנגינה המיוחדת שעשתה על אבא רושם עצום ונחרטה בזכרונו לכל ימי חייו. כמה פעמים אמר לי "לרבי הריי"צ היתה אז צורה של צדיק קדמון. שתי עיני אש". היתה שם אוירה של מעין עולם הבא ללא גוזמא - אמר לי כמה פעמים.

לאבא גם היה חוש ציורי. הוא תיאר לפני בחיוך איך רוח קייצית קלילה נשבה בחצר שעל הגג הגבוה ונענעה את שער הקאלפיק שעל ראש הרבי הריי"צ. מה שהוסיף נופך לאווירה הקסומה.

הוא דבק בגירסא דינקותא שלו כל חייו, והנחיל לנו צאצאיו את הדרת הכבוד בפני כל הנושא החב"די עד העצמות...

(הביא לפרסום: חיים ברון, COL)