הקטעים הרלוונטיים מאת יואל יעקובי, 'בשבע':

אם תשאלו בוגר תיכון ממלכתי-דתי ממוצע, שזה עתה סיים את לימודי ההיסטוריה שלו, מתי החלה העלייה הראשונה, תקבלו מן הסתם את התשובה: 1882. התשובה הזו לא תמצא חן בעיני ד"ר מנחם שטרן, עד לפני כשנתיים מפקח בכיר במנהל החינוך הדתי. לדעתו, העלייה הראשונה החלה למעלה ממאה שנה קודם לכן, עם עליית החסידים בראשותו של ר' מנחם מנדל מויטבסק, מגדולי תלמידיו של המגיד ממזריטש.

שטרן, שנולד בעיר קלויזנבורג שבטרנסילבניה בתש"א (1941), עבר את השואה כילד קטן. אף-על-פי-כן, מאורע מכונן זה בחייו הותיר בו את רישומו. כששנים רבות לאחר עלייתו ארצה בגיל תשע, הוא למד באוניברסיטת בר-אילן מנהל חינוכי ותנ"ך, הוא מצא עניין מיוחד בקורס על ימי עזרא ונחמיה. בקורס זה הוא התוודע לראשונה לתקופה זו, שלא מרבים ללמוד עליה בשתים-עשרה שנות הלימודים בבית הספר היסודי והתיכון.

"מאחר שנושא העליות לארץ ישראל מצא חן בעיני מאוד, כניצול שואה", הוא מספר, "החלטתי להקדיש את התואר השני לנושא העליות לארץ בתקופת הכרזת כורש, עזרא ונחמיה". כשניגש לעבודת הדוקטורט צעד שטרן צעד נוסף, כשערך השוואה בין העליות בימי שיבת הציון הקדומה, בראשית ימי הבית השני, לבין העליות בימי שיבת ציון המחודשת. את עבודתו זו ערך מחדש והוציא לאחרונה לאור בצורת ספר: 'בין הכרזת כורש להצהרת בלפור'.

במסגרת מחקריו נוכח שטרן לראות כי ההסתכלות המקובלת, שרואה בעלייה שהחלה בשנת תרמ"ב (1882) את העלייה הראשונה, הנה מוטעית באופן מגמתי. "הגעתי למסקנה שהעליות לא החלו עם עלייתם של הביל"ויים ב-1882, אלא למעלה ממאה שנה קודם לכן, בשנת תקל"ז (1777), עם עלייתם של החסידים בראשותו של ר' מנחם מנדל מויטבסק – 400 עולים שהתיישבו בגליל ובטבריה".

בעקבות החסידים ממזרח אירופה עלתה קבוצה של כ-150 איש מצפון אפריקה, ובשנת תקס"ח (1808) החלה עליית המתנגדים, אבות היישוב הפרושי בארץ, שכללה כ-200 עולים. "כלומר, במשך שלושים השנים הללו", מסיק שטרן, "עלו כ-750 עולים, שהיוו כ-10 אחוזים מכלל היישוב היהודי בארץ ישראל באותן שנים, שמנה כ-6000 נפש. אסור להתעלם מכמות כזו של עולים".

ההיסטוריונים נטו להתעלם מקבוצות חשובות אלו, כיוון שלטענתם, עולים אלו נהנו מכספי החלוקה ולא היו פרודוקטיביים, בעוד שהעולים שעלו בעלייה שמקובל לקרוא לה 'ראשונה' עסקו בעבודת אדמה או ביצירה. שטרן דוחה טענות אלו, ואומר כי אותם היסטוריונים היו מגמתיים, ורצו להראות שרק למפריחי השממה ולעבודת האדמה היה ערך.

שטרן מסביר: "אותם עולים שהגיעו לצפת ולטבריה רצו גם לעבוד, אך שפת הארץ, הערבית, לא היתה ידועה להם, וגם ענפי המסחר היו תפוסים כבר בידי היהודים הספרדיים שישבו בצפת ובטבריה ובידי הערבים".

שטרן טוען עוד כי גם הביל"ויים, שהיוו את סמל העליות החלוציות, קיבלו הקצבה מחובבי ציון ברוסיה, אלא שבמקרה שלהם כינו את זאת בשם אחר. במקום 'חלוקה' קראו לזה 'הקצבה כספית'. שטרן מביא כדוגמה את הנתונים הבאים: בשנת תרמ"ח (1888) אספו חובבי ציון ברוסיה 50 אלף פרנק, ואנשי גדרה (מושבת הביל"ויים) נטלו מתקציב זה כמעט את כולו – 46 אלף פרנק. "המצב הגיע לידי כך שאגודת חובבי ציון ברוסיה הציעה לפזר את הביל"ויים בין המושבות האחרות בארץ, כי הם 'בלעו' את רוב התקציב של חובבי ציון שיועד להתיישבות בארץ. האם זו לא חלוקה?!"

העובדה שהמניע של העולים היה דתי אינה מהווה לדעת ד"ר שטרן חיסרון. אדרבה, הוא טוען כי הנתונים שבידינו מראים כי כאשר המניע לעלייה היה דתי רמת ההשארות בארץ היתה גבוהה וארוכת טווח יותר. גם כאן לוקח שטרן את הביל"ויים כמשל. מסתבר שמתוך 59 חברי אגודת ביל"ו אפופת ההוד שעלו לארץ נשארו 27 בלבד, בעוד הרוב עזבו את הארץ כתוצאה מקשיים כלכליים או הסתגלותיים. לעומת זאת, בקרב העליות הראשונות של החסידים והפרושים לא היתה כמעט ירידה.

חשוב לציין כי רמת הירידה הנמוכה בולטת במיוחד לנוכח העובדה כי הקשיים שבפניהם עמדו החסידים והפרושים היו לעתים חמורים הרבה יותר מאשר של אלו שבאו אחריהם. אנו יודעים למשל על תלמידו של הגר"א מוילנא, ר' ישראל משקלוב, מנהיג עדת הפרושים בצפת, ששכל בארץ את כל משפחתו כתוצאה ממגפת הדבר: הוריו, אשתו, בניו ובנותיו, ורק בת יחידה נותרה לו. הוא התחתן בשנית ונולדו לו ארבעה ילדים: שני בנים ושתי בנות. במגפה נוספת נפטרו שני הבנים ונשארו לו רק הבנות. "אך הוא לא חשב כלל על ירידה מהארץ", מדגיש שטרן, "בעוד שחלק ממנהיגי הביל"ויים הבולטים ירדו מהארץ".

מעניין גם לציין שדווקא מעט הקשר שהיה להם עם היישוב הישן גרם להם להישאר בארץ. "הביל"ויים חשבו בכלל לעזוב את הארץ", אומר שטרן, "מאחר שלא היה להם תקציב לרכוש אדמה. מי שמנע זאת מהם ודאג לרכוש עבורם את אדמות קטרה (גדרה) היה דווקא איש היישוב הישן הפרושי, ר' יחיאל מיכל פינס, שאסף כספים, ארגן תרומות וקנה את אדמות גדרה, שעליהן התיישבו הביל"ויים".

שטרן מעלה בספרו את פועלם של כמה ממנהיגי העולים שלא נחרטו מספיק בזיכרון הציבורי, וגם אם הם קיימים שם, שלפחות הצד הדתי באישיותם ובמעשיהם מוסתר.

***

אישיות מיוחדת כזו היה ר' מנחם מנדל מויטבסק. הרבי, שנולד בויטבסק וחצרו החסידית פעלה בהורודנה הסמוכה, היה מגדולי תלמידיו של המגיד ממזריטש. עד שעלה לארץ נחשב כרבם של החסידים ברוסיה הלבנה ובליטא (לאחר עלייתו מילא את מקומו ר' שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד וחברו הצעיר).

החסידים הגיעו בתחילה לצפת, אך בגלל שמהגולה הגיעו מכתבים נגדם מהלוחמים נגד החסידות, הם נאלצו לעבור לטבריה. החסידים נמנעו מלהתיישב בירושלים, כי מאז עלייתו של ר' יהודה החסיד בשנת 1700 לא העזו אשכנזים להגיע לירושלים. ר' יהודה החסיד קנה בתים ממוסלמים בירושלים, אך נפטר שלושה ימים לאחר שהגיע אליה, וכך נפוצו בני חבורתו לכל עבר והחוב לא שולם. מאז נתפס כל אשכנזי שהגיע לירושלים על-ידי המוסלמים ונתבע להחזיר את חובו של ר' יהודה. ההגנה לאשכנזים בפני תביעות המוסלמים הושגה שנים מאוחר יותר, על-ידי הפרושים שהתיישבו בירושלים.

בטבריה התייחסו הספרדים לר' מנחם מנדל בכבוד, ואף נקטו במחווה יוצאת דופן כשמינו את אחד מחסידיו לשוחט. ר' מנחם מנדל הרחיב את תחום המחיה של היישוב היהודי בטבריה, ואף הקים מבנה שבו היו בית כנסת, דירה ומקווה. ד"ר שטרן מצא בגניזת בית הכנסת, שקיים עד היום בעיר העתיקה של טבריה ומשמש את חסידי קרלין, העתק של מכתב שבו מספר ר' מנחם מנדל על בניית המבנה. הוא כילה את כספו על יישוב ארץ ישראל והחזקת עדתו, עד שמת עני מרוד.
אישיותו של ר' מנחם מנדל התאפיינה בצניעות רבה. הוא נהג לחתום כל איגרת בתואר "השפל באמת". גם על מצבתו לא הסכים שיכתבו דברי שבח והלל, אלא רק את שמו. ספרי החסידות שכינסו את תורתו: 'פרי העץ', 'ליקוטי אמרים' והמפורסם מכולם – 'פרי הארץ' בעל השם הסמלי כל-כך, הקנו לו מקום של כבוד בכותל המזרח של גדולי החסידות בדורותיה הראשונים.

לרכישת הספר: 09-8621042