הבריחה ליערות

החיים במחנה הריכוז היו קשים מנשוא וגם הדאגה מה ילד יום לא נתנה מנוח. על כן, מי שהיה מסוגל לכך, ניסה לברוח מהמחנה ולהצטרף לפרטיזנים ששהו ביערות, שם הסתתרו מפני הנאצים ומעת לעת בצעו פעולות שונות נגד הצבא הגרמני.

ר' זושא וידידו ר' דוד גרשוביץ ביקשו להגשים את חלום הבריחה וההצטרפות לפרטיזנים יחדיו, אלא שבשלב מסויים הביע ר' דוד את חששו כי הבריחה לא תצלח. ר' זושא התלבט האם יהיה זה נכון לברוח בעצמו והחליט לפתוח תנ"ך, כמנהג ישראל במקרים מסוג זה. הפסוק בו נפתח התנ"ך היה: "ויתהלכו מגוי אל גוי, ומממלכה אל עם אחר" (דברי הימים א' טז, כ). כשר' דוד ראה זאת, החליט גם הוא לצאת לדרך וכך נפלה ההחלטה של שני הידידים לברוח ממחנה העבודה. החלטה שלמעשה הצילה את חייהם, בעזרת ה'.

לימים, סיפר על כך ר' דוד:

"באותה תקופה יצר ר' זושא, בדרכים לא דרכים, קשר עם הפרטיזנים שוכני היערות, אשר נציגיהם היו מבקרים בגטו ומגייסים, את הראויים לכך, לשורותיהם. יום אחד במהלך העבודה, התחמקנו שנינו מעינו הפקוחה של המפקח ופנינו אל הגטו, שם אמורים היינו לפגוש בנציגי הפרטיזנים. בינתיים ר' זושא נעלם וכשחזר סיפר שנתפס על ידי ה"יודנראט", נכלא ועונה קשות ורק בנס הצליח לברוח דרך החלון. 'וכעת אנחנו מוכרחים לברוח מהר מהגטו'. סיכם ר' זושא.

"בסיועו של אחד ממנהלי העבודה היהודיים שהיה קרוב משפחה שלי, הגענו אל מקום המפגש עם הפרטיזנים ופנינו מועדות לעבר היער. אותו מנהל עבודה בא בדברים עם השוטרים העומדים בשערי הגטו ושידל אותם שיאפשרו לי ולר' זושא לצאת מהגטו, כשאנו מוסתרים בין אנשים שנכנסו לגטו מבחוץ באופן רשמי לצורך מכירת מזון. כך יצאנו מהגטו".


פרטיזנים מן השורה

"גם מי שכבר הגיע אל הפרטיזנים, עדיין היה זקוק לרחמי שמים מרובים, כיון שלא כל ניצול מהגטאות וממחנות העבודה היה יכול להתקבל לשורות הפרטיזנים. רק כאשר הובאנו בפני המפקד הראשי, טוביה ביילסקי הנודע, והוא הסכים לצרף אותנו לפלוגותיו, למרות שלא היה בידינו כל כלי נשק ולא עברנו מעולם הכשרה צבאית כלשהי - הפכנו לפרטיזנים מן השורה".

בסך הכול ברחו מהמחנה כשלושים איש והם הצטרפו ל"אוטריאד ביילסקי" [= הפלוגה של ביילסקי].

פלוגתו של ביילסקי הייתה חלק מהמערך הכולל של הפרטיזנים בביילורוסיה והיא כללה בתוכה, בכוונה תחילה, משפחות שלימות. זאת, בניגוד לפלוגות אחרות שהכילו רק לוחמים. שלא כיחידות פרטיזניות רוסיות, מטרתו הראשונה והחשובה של טוביה ביילסקי לא הייתה פגיעות בגרמנים, אלא הצלת נפשות יהודיות, מהגטאות וממחנות עבודה, ועם גיוסו החל ר' זושא נוטל חלק בעבודה גדולה זו.


הצלת יהודים מתוך הגטו

למרות שהוא עצמו הצליח להימלט מהגטו בדרך נס, ר' זושא לא היסס לחזור פעם אחר פעם לתוך לוע הארי, כדי להציל מן המקום עוד יהודי ועוד יהודי בצורות שונות, ובכלל זה דרך תעלת ביוב. יחד עם פרטיזנים אחרים עסק במלאכת קודש זו של הצלת נפשות ממות לחיים, עד שאחת מקבוצות הפרטיזנים שחדרה לגטו לא חזרה ממנו, לאחר שלמחרת רוכזו כל יהודי הגטו ונשלחו למחנה ההשמדה מיידנק ורק מעטים הצליחו להימלט ברגע האחרון.

מיהודי גטו לידא שמנו כ- 15,000 איש, לא נותר כמעט אף אחד בחיים. מי שנותר בגטו, נשלח למחנה ההשמדה, ומתוך חמש מאות יהודים שברחו ליערות, כשלוש מאות הגיעו ליחידות פרטיזנים שונות. גם החיים בקרב הפרטיזנים היו רצופי סכנות ורק כמאה מהם נותרו בחיים בסיום המלחמה, וביניהם ר' זושא.

על התקופה הראשונה ביער מספר מר משה ביירך, שהצליח להימלט מהמחנה ולהצטרף יחד עם רעייתו פסיא ליחידת הפרטיזנים של ביילסקי:

"גרנו מתחת לעצים ובלילות היינו מתכסים בבד. בימי החורף הקרים היינו מתעוררים בבוקר, מנערים את השלג מהשמיכה וממשיכים הלאה. בתקופה מאוחרת יותר, כרינו באדמה מחילות קטנות – שנקראו 'זימלנקות', בתוכן היינו חיים ולנים".


"אם יבוא עשו על המחנה"

הקושי המרכזי שעמד בפני הפרטיזנים, עוד בטרם ינסו לארגן פעולה כלשהי, היה כיצד להסתתר מפני האויב. על הפתרונות מספר מפקד הפלוגה טוביה ביילסקי בספרו "יהודי היער":

"יחידות המחנה שלנו היו פרוסות על פני שטח של למעלה מעשרה קילומטרים רבועים. חשבתי באותם הימים על הפסוק מהתורה 'אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה'. זו הייתה הטקטיקה של אבותינו. תמיד זכרתי זאת, והיא הדריכה אותנו בתכנון פעולותינו".

רוב אנשי הפלוגה של ביילסקי עסקו בעיקר במשימות שמירה והגנה וכן פשיטות על כפרים סמוכים כדי להשיג מזון. ר' זושא שעד המלחמה היה בחור ישיבה, השתתף גם הוא בפעולות שלא הצריכו הכשרה צבאית קודמת, ולפני כל פעולה נשא תפילה לבורא עולם כי ישמור את הלוחמים מפני כוחות הרשע. ר' זושא ידע להתחבב על כולם וגם הלוחמים שהתחנכו על ברכי הקומוניזם והיו רחוקים מדרכי האמונה, רחשו כבוד והערצה לר' זושא, בן הישיבה הצעיר.


ראשון ההולכים

מטבעו עשה כל דבר בנחישות ובמסירות, מתוך דביקות במטרה וגם כפרטיזן, תמיד העדיף את ביצוע המשימה והשגת המטרה על-פני תועלתו האישית. כאשר היה צורך לבדוק שטח מפני מוקשים, לדוגמא, תמיד היה ר' זושא ראשון ההולכים, למרות הסכנה הגדולה.

וכך מספר ר' דוד גרשוביץ:

"היינו יוצאים לסיור בקבוצות של 4-6 אנשים ותמיד היה ר' זושא הראשון לבדוק את השטח ממוקשים. היינו ישנים בימים וערים בלילות. בלילה, היינו מתקדמים לבצע משימות שהוטלו עלינו.

"היינו יורים בגרמנים והרגנו הרבה מהם. מפעם לפעם הם היו יורים עלינו ממטוסים והיינו מתחבאים מאחורי עצים עבותים, ידענו את כיוון הירי לפי זנבות המטוסים שלהם. הקליעים היו פוגעים בעצים ממש לידינו, והיינו חשופים לסכנת מוות לעיתים קרובות מאוד.

"המזון העיקרי של הפרטיזנים התבסס על פלישות למסעדות נטושות של גויים משם לקחו ירקות ועוד מוצרי מזון. אבל לפעמים הגיע לפרטיזנים רק מזון טרף בשרי, ואז היינו ניזונים מעשבים וצמחים שונים שליקטנו ביער ובחסדי שמים נשארנו בחיים.

"פעם חליתי במחלת הטיפוס. ר' זושא חפר עבורי בור עמוק וכיסה אותי בעצים כדי שיהיה לי חם. הוא גם הכין לי משקה חם לשתות. זו הייתה התרופה וברוך השם החלמתי ממחלתי באופן ניסי".


פסח ביער

את פסח תש"ג, לא תישכח הגב' פסיא ביירך. כשהתקרב חג הפסח, ביקש ממנה ר' זושא שתבשל עבורו אוכל כשר למהדרין.

"באתי מבית חרדי, וידעתי את כל ההידורים הנהוגים בפסח, לכן זושא רצה שאני אבשל לו את האוכל. אבל לפני שנדבר על פסח אספר כיצד היה נראה המטבח ביער במשך השנה. באחת הפשיטות על ערי הסביבה השיגו הפרטיזנים דוד גדול. את הדוד היו מעמידים על עצים אותם העלו באש, ואל תוך הדוד היו זורקים תפוחי אדמה או גריסים ולפעמים גם חתיכות בשר, ככל שהיה ניתן להשיג ביער.

"לקראת פסח ביקשו כמה מהחרדים שהיו איתנו, מטבח נפרד. הם קיבלו את מבוקשם ואף נמצא שוחט ששחט עבורם פרה, אך זושא לא הסתפק בכך וביקש ממני לבשל לו אוכל במיוחד בשבילו. הוא עצמו הביא לי את מוצרי המזון וכן סיר קטן בו בישלתי לו כל ימי החג. בהעדר מצות, זושא התקיים כל אותו חג הפסח ממעט האוכל שבישלתי לו".


מסע מפרך

עד אביב תש"ג, הייתה הפלוגה של ביילסקי ביער ליפצ'יאני, אבל טוביה ביילסקי ידע היטב שהתקפה גרמנית מן האוויר שתתבע קורבנות רבים היא רק שאלה של זמן, והחליט שעליו להעביר את כל אנשיו לאזור אחר. בתנאים של אותם ימים, ימי מלחמת העולם, ביצוע ההחלטה הזו היה משימה מאוד מסובכת ואחרי התייעצויות רבות, נפלה ההחלטה לעבור ליער נאליבוקי, שם לא הייתה צפויה התקפה.

מבחינת תנאי הקיום, שני היערות היו דומים למדי, שכן גם יער נאליבוקי היה יער עבות וסבוך ובו הרבה ביצות טובעניות, וכן חלקים של קרקע שרגל אדם טרם דרכה בהם.

הדרכים שהובילו אל האזור המיועד היו גרועות וקשות מאוד למעבר. שטחם האדיר של יערות נאליבוקי, בנוסף לנתוני שטח אחרים, עשו אותם בלתי עבירים בחלקם. מצד שני, דווקא בקושי זה היו טמונים יתרונותיהם, במיוחד למבקשים להסתתר מפני האויב. פלוגת ביילסקי מנתה אותה שעה 700 נפש, ויער נאליבוקי הבטיח למחנה בהיקף כזה מחסה ומסתור.

בהתאם לנהלים, כשהגיעה שעתו של המסע, חילק טוביה ביילסקי את הפלוגה שבפיקודו לקבוצות קטנות שלכל אחת מהן נספחו עגלות ובהן מצרכי מזון, חפצים חיוניים מעטים, כלי בישול וכלי חפירה. רוב האנשים נאלצו לצעוד ברגל, ללכת בלילה ולנוח ביום וכל פעם שעצרו למנוחה הציבו שמירה. המפקדים הקציבו לכל קבוצה מזון, אך כמות האוכל הלכה והצטמצמה ככל שהמסע המפרך התארך וההולכים נאלצו לסבול רעב.

כאילו לא די בכך, במהלך המסע היה על הפרטיזנים לחצות את הנהרות "ניימן" ו"ביירוזה" אך רבים לא ידעו לשחות. בלית ברירה, היה צורך לקשור את ההולכים זה לזה לפני הכניסה למים, כדי שהטובים בשחייה יגררו בעקבותיהם את אלו שלא יודעים לשחות.

שבועות אחדים נמשך המסע הקשה עד שהגיעו ליער נאליבוקי. עם כניסתם נתקלו בהתנגדות של שומרים רוסיים שניסו למנוע מהם את הכניסה ליער, אך טוביה המפקד לא התייאש וניהל עם הרוסים משא ומתן שנמשך חצי יום ובסיומו הותרה הכניסה.

גם לאחר המסע המפרך, לא נשכחו היהודים הנצורים בגטאות ומיד לאחר שהפלוגה תקעה יתד במקומה החדש, נשלחו פרטיזנים להביא יהודים מגטו סמוך.

המחנה החדש היה מוקף צמחייה סבוכה ושכן בתוך ביצות, ובשל כך היה פחות נגיש לאויב, כך שלא היה צורך לפזר את ה"זימלנקות" על פני שטח נרחב. האנשים נדרשו להכין חפירות מלבניות, שכל אחת מהן נועדה לשמש "זימלנקה" עבור עשרים עד ארבעים איש, כאשר אותו חלק של ה"זימלנקה" שהיה מעל האדמה כוסה במקלות ובענפים.


אל מול הגרמנים

כאמור, עד עתה עסקה פלוגתו של ביילסקי בעיקר במשימות הגנה והברחות, אך בהיותם חלק מהארגון הכללי, גם אנשי ביילסקי נטלו חלק במשימות שיזמה המפקדה הכללית של הפרטיזנים, כמו פיצוץ רכבים גרמניים.

הגרמנים מצידם לחמו בפרטיזנים בכל דרך אפשרית, ולאחר אבדות רבות שספגו, החליטו הגרמנים על פעולה גדולה ונרחבת נגד הפרטיזנים.

הפעולה נקבעה ליום כ"ט בתמוז תש"ג. בהינתן הפקודה, צרו עשרות אלפי חיילים גרמניים על האזור בו שהו יחידות הפרטיזנים, תוך שהם מאירים את האזור בפצצות תאורה ויורים פצצות הרסניות. ההפצצות גרמו לבהלה גדולה עד מאוד ובפלוגת ביילסקי היו אנשים שמתוך בלבול וייאוש חשבו לעזוב את הפלוגה ולברוח ליחידות אחרות או לתוך מעבה היער. על אותם רגעי מהומה ובהלה אומר מר ביירך: "ברור שזושא היה בין אלו ששמרו על קור רוח ולא ברחו".

טוביה המפקד אסר לברוח ולמעשה קיבל את עצתו של מיכאל מיכליס, אחד הפרטיזנים. האיש ששימש לפני המלחמה מודד יערות אמר למפקד כי ישנה אפשרות להיכנס לביצה גדולה השוכנת בעומק של 12 ק"מ בתוך היער, שם ישנו אי, בו אפשר לשהות עד שהגרמנים יעזבו את היער.

"תיפסו את היהודים!"

טוביה הורה על התארגנות ליציאה. כל אחד מאנשי הפלוגה לקח בכיסי הבגדים מעט לחם, קמח וקטניות ועם רדת החשיכה המסע יצא לדרך כשבלב כולם חששות גדולים.

בספרו תיאר טוביה את המסע המפרך:

"נשאנו את הילדים על הכתפיים. האנשים עם הילדים הלכו ראשונים. הביצה הייתה במרחק כמה מאות מטרים מהמחנה. עם כל צעד היא נעשתה טובענית יותר. הבוץ נעשה סמיך ודביק, אך לא היה כל חשש שניתקל במישהו בביצה, האנשים החזקים והאוחזים בנשק היו במאסף.

"בכמה מקומות, שקענו עד המתנים. המרחק לא היה גדול. במאמץ עילאי עלה בידינו לחצות לבסוף. המים נעשו רדודים יותר ואחרי כל מקום עמוק שחצינו, עצרנו כדי לבדוק ולהיות בטוחים שכולם עברו בשלום. התקדמנו באיטיות רבה במים ובבוץ. מעבר באורך שלושה קילומטרים, נמשך שלוש שעות.

"לבסוף, מצאנו מקום יבש והתיישבנו לנוח. אנשים נרדמו. הם היו רטובים והבוץ הכביד עליהם. בביצה המעופשת אפילו לא הרגישו בצינה. כדי לשמור על שקט, הערנו את מי שנחר. הבהרתי שאנחנו צריכים לדבר בלחש. עם שחר דנו בעניין והגענו למסקנה שמוטב שנישאר במקום הזה כל היום".

שקט מוחלט שרר מסביב. טוביה ומיכאל מיכליס יצאו לסייר בסביבה. כאשר לפתע נשמע מטח יריות, הם נצמדו לאדמה ושמעו קולות גרמניים: "קדימה! תיפסו את היהודים!" לאחר זמן מה, כאשר הקולות נחלשו, חזרו השניים בזחילה ובריצה אל אנשיהם, שהיו מבוהלים עד עמקי נשמתם. מיד הורה טוביה לקום ולהתקדם. כעבור זמן הגיעו הגרמנים לקרבת מקום, וקולם נשמע היטב.

ה"אוטריאד" המשיך לנוע בדממה, ובמשך זמן מה נדמה היה שהאויב רודף אחריהם, אבל כאשר הבוץ העמיק, הגרמנים נואשו. אבל הסכנה לא חלפה. להיפך. הם אמנם הפסיקו את המרדף, אך המשיכו להמטיר אש. פגזים חלפו מעל ראשי האנשים, ונחתו במרחק לא רב.


קשורים לעצים ושקועים במים

במצב הקשה אליו נקלעו, חברי הקבוצה עשו ככל שביכולתם לסייע איש לרעהו, ובמיוחד לילדים ולמבוגרים. כדי שלא לטבוע בביצה הטובענית כל-כך, קשרו האנשים את עצמם זה לזה בחגורות ובחבלים. משה ביירך מספר: "בתוך הבוץ היו עצים. קשרנו את עצמנו אליהם כשנחנו. שקענו במים ובזמן הליכה נאחזנו בשיחים, בעצים, בכל מה שיכולנו, כדי לא לטבוע".

בתום צעדה שנמשכה יותר משבעה לילות, בתוך ביצה טובענית ועשב גבוה, הגיעו האנשים לסף היכולת שלהם. ומה עושים הלאה?

על הצעד הבא סיפר טוביה ביילסקי:

"שחררתי את הרצועה של התת מקלע, קשרתי אותו לחגורה שלי וכרכתי את שתיהן סביב גופי והעץ, וככה נמנמתי בישיבה. כמעט כולם עשו כמוני. היו אנשים שטיפסו על העצים וישנו שם.

"למחרת עלה בוקר שטוף שמש ואור, הגענו למים עמוקים מאוד. לא יכולנו לבדוק את קצה הטור ולראות אם כולם עברו את המים בשלום. היינו בטוחים שאנו עלולים לאבד כמה מאנשינו. אחרי כמה מאות מטרים, הגענו לפתע לאדמה יבשה, לאי המיוחל – קרסניה גורקה. הרגשנו שהמרחק בינינו לבין האויב גדול למדי".

ביילסקי ואנשיו הבינו בשלב זה כי הגרמנים לא יצליחו להגיע אליהם, לכן החל שלב המנוחה והתארגנות מחדש. ביום הראשון למנוחה נערך מיפקד והתגלה כי ששה אנשים חסרים. שלושה גברים התנדבו לחפשם, וכעבור יום מצאו אותם והביאו אותם בחזרה. התברר שהם הגיעו לאפיסת כוחות ולא הצליחו להדביק את הקצב. בדרכים שונות ייבשו האנשים את בגדיהם, ובכל רגע פנוי תפסו מנוחה. בעיה גדולה הייתה חוסר במזון.

ומה אכלו הפרטיזנים בימי המסע המפרך? האנשים ליקטו פטריות וגרגרים וערבבו אותם עם שאריות אוכל שנותרו בכיסיהם. רק למעטים היה קמח או שעועית. כמוצא אחרון עשו קמח מקליפות עץ והוסיפו לו מים ואת מעט המזון שנשאר.


"אנחנו ננצח"

כאשר הפרטיזנים הבינו כי הגרמנים עזבו את האזור הם ביקשו לחזור ליער. ואז, יהודי מבוגר שהיה בין אלה שאיבדו את דרכם בדרך, קם ואמר לטוביה: אנא ממך, לפני שאתם יוצאים לעוד מסע שבוודאי לא אוכל לעמוד בו, הרגני נא... כמובן שטוביה השתדל להרגיע אותו, אך דבריו שיקפו היטב את מצב הרוח בפלוגה, כאשר לרבים מבין חברי הקבוצה כבר לא היה כוח להמשיך וכשל כוח הסבל.

מר ביירך מספר כי בתוך כל המצב הנורא ששרר, היה זה ר' זושא שתמיד הפיח רוח עידוד ושמחה בין הפרטיזנים. "אינני יודע מהיכן שאב הוא את הכוחות, מהיכן היה לו, כבחור צעיר, העוז לומר תמיד בביטחון גמור – 'אנחנו ננצח אותם'. לאורך המסעות והמשימות היו לא אחת גילויים של ייאוש, אך זושא מעולם לא התייאש. להיפך, הוא הפיח בקרב כולנו רוח טובה של תקווה ואמונה".

ה"אוטריאד" של ביילסקי יצא לדרכו מהאי שבין הביצות בחזרה ליערות בתחילת שנת תש"ד ואת ליל יום הכיפורים של אותה שנה מר ביירך זוכר היטב:

"קולו של החזן באמירת 'כל נדרי' הרעיד את היער. מאות פרטיזנים התייצבו לתפילה. למרות שבינינו היו גם קומוניסטים רחוקים מיהדות דתית ולמרות שהיו יהודים שנפלו בזרועות היאוש, ואלו לא הצטרפו לתפילה – מחזה מאות היהודים המתפללים בלב היער היה מאוד מרשים ונוגע ללב".

כשנראה היה שהלחץ הגרמני פסק, ניגשו הפרטיזנים להקמת עיירה של ממש בתוככי היער. מכפרי הסביבה הביאו חומרי בניין , תנורים ודודי חימום, כלי מטבח ועוד וכך הקימו טחנת קמח, בית מרחץ וכמובן מקומות מגורים בתוך 'זימלנקות'.

כיצד נבנו הזימלנקות? תחילה חפרו יסודות מלבניים בעומק 80 ס"מ עד מטר. אותם כיסו בגזעי עצים קשורים היטב זה לזה. את המרווחים שנותרו בין הגזעים מילאו בטחב וכיסו בקרשים ומעליהם הניחו שכבת עפר. הגג היה מוסווה בענפי עצים וצורת המבנה הייתה כאוהל, ששני שלישים ממנו שקועים בתוך האדמה ושליש מעל האדמה.


בית-כנסת ב"זימלנקה"

לכל "זימלנקה", הייתה דלת ומדרגות אחדות הוליכו פנימה. המקום היה אפוף עלטה והעין הייתה מתרגלת אט-אט למעט האור שחדר מבעד לאשנב קטן ולדלת. לאורך הקירות משני הצדדים היו דרגשי עץ מרופדים קש, עליהם ישנו בצפיפות גדולה כארבעים איש בכל "זימלנקה".

ה"זימלנקות" נבנו בשתי שורות ובקצה המחנה שכנה המפקדה ולצידה בתי מלאכה שונים. בשביל שומרי המצוות, נבנתה "זימלנקה" קטנה ששימשה כבית כנסת. בין שומרי המצוות נמנו ר' זושא, ר' דוד גרשוביץ ור' משה לשס.

מר ביירך מספר על שאירע בבית הכנסת בעת ביקור מפקד הפרטיזנים בביילורוסיה, קומוניסט שהתנגד לפעילות דתית בקרב הפרטיזנים:

"יום אחד הגיע לאוטריאד ביילסקי מפקד יחידות הפרטיזנים בכל ביילורוסיה שהיה קומוניסט. הוא הסתובב במחנה יחד עם המפקד טוביה ביילסקי. כאשר הגיעו ל"זימלנקה" של בית הכנסת, תמה המפקד הרוסי לפשר מעשיהם של הפרטיזנים ב"זילמנקה" זו. הוא ראה אותם מתפללים ולא הבין מה הם עושים. טוביה לא התבלבל, ואמר לו מיד שהם לומדים יחד את ההיסטוריה הקומוניסטית, ובצירוף מתנת שוחד העניין הושתק".


השיג קמח למצות

בפלוגת ביילסקי, כמו בכל היחידות הפרטיזניות האחרות, לא היו תנאים בסיסיים לקיום מצוות, אולם טוביה המפקד השתדל לסייע לפרטיזנים שרצו בכך לשמור מצוות. בתקופה זו, שימש יהודי מהעיירה וורנובו כשוחט לחבריו הפרטיזנים שרצו לאכול רק בשר כשר. הוא קיבל רשות מראשי האוטריאד לשחוט כדת וכדין, ושומרי מצוות קיבלו מזון מיוחד והורשו לבשל אותו ב"זימלנקות" שלהם ומי שרצה להשתחרר מעבודה בשבת קיבל רשות לכך.

בפרוס חג הפסח תש"ד, הופיעה בפני טוביה משלחת של יהודים דתיים מבוגרים ואנשיה ביקשו רשות לאפות מצות. הרשות ניתנה, אלא שכעת היה צריך להשיג בדחיפות קמח בכמות גדולה יחסית. ר' זושא נרתם למשימה, ובמאמצים רבים השיג את הקמח הדרוש והמצות שנאפו סופקו לכל תושבי המחנה.

סיפר על כך אחד הפרטיזנים:

"המצות היו פרימיטיביות, ולרוב חרוכות. אבל קיימנו סדר וילדים שאלו את ארבעת הקושיות, אף שלמרבה הצער לא היה לנו יין לארבע כוסות, וכמובן גם לא קניידלאך".


מן היער אל העיר

בב' בתמוז תש"ד פתח הצבא האדום במתקפה גדולה בחזית הביילורוסית והבלטית, והחל להדוף את הצבא הגרמני משטח ברית המועצות. הגרמנים נחלו מפלה אחר מפלה, והבהלה בצבא הגרמני מפני ניצחון הרוסים גרמה לפאניקה ובלבול גדול.

מיד החלו להיראות באזור המחנה קבוצות של חיילים גרמנים נסוגים ואחרי כשלושה שבועות, בעוד המלחמה נמשכת, הגיעה פקודה רישמית מהמפקדה הכללית של הפרטיזנים: "ביום המחרת על אוטריאד ביילסקי לפנות את בסיסו ביער נאליבוקי וללכת לנובגרדוק". במשך הלילה נהרס המחנה עד היסוד, כדי לוודא ששום דבר בר-שימוש לא יפול בידי חיילים גרמניים שנסוגים מהחזית.

בבוקר יצא טור באורך שני קילומטרים. חברי האוטריאד הלכו רגלי, ורק לחולים וחלשים הותר לנסוע בעגלות. למעלה מ-1,200 נפש יצאו לדרך, בהליכה מסודרת. משני עברי הטור הארוך צעדו הלוחמים שתפקידם היה להגן על השיירה מפני התקפת פתע של האויב ואחרי הליכה של כמה ימים יצאו מיער נאליבוקי.

מעניין: בדרכם עברו כפר שאיכריו יצאו לקראתם לברך אותם, תוך שהם משתוממים למראה כל-כך הרבה יהודים לאחר שסברו כי העם היהודי כולו הושמד – חלילה - על ידי הנאצים.

בתוך כך הסתיימה המלחמה וכשהפלוגה הגיעה סמוך לעיר נובגרדוק התקיים המיסדר הרישמי האחרון, במהלכו נפרד המפקד טוביה ביילסקי מפיקודיו בדברים קצרים.

ר' זושא עצמו יצא בחיים, בחסדי הבורא, מן המלחמה ומהשהות הממושכת ביערות, אך הוא היה פצוע ברגליו והפצעים גרמו לו סבל רב במשך כמה שנים. רק לאחר טיפול כואב וממושך שכלל החלפת תחבושות מדי יום ביומו, הגלידו הפצעים אט אט עד שהרגלים הבריאו.

הרב יעקב קאהן (וילימובסקי) אחיו של ר' זושא, פגש לימים באנשים מפלוגת ביילסקי שסיפרו כי כל ימי המלחמה לא פסק ר' זושא מלומר תהילים כל רגע פנוי.

שנים רבות לאחר המלחמה נפגש ר' יעקב עם מפקד הפלוגה, מר טוביה ביילסקי עצמו, שסיכם את התקופה בה היה עם ר' זושא ביערות: "זושא היה פרטיזן לכל דבר, אבל העיקר שבזכות התהילים של זושא ניצחנו".


פגישה לא צפויה בתל-אביב

המלחמה הסתיימה וכל אחד מאנשי הפלוגה הלך לדרכו, אך ההשגחה העליונה הועידה לר' זושא ולמר משה ביירך פגישה בלתי צפויה כעבור שנתיים לערך.

כפי שיסופר בפרקים הבאים, ר' זושא זכה לעלות לארץ ישראל והיה לתלמיד ישיבת חב"ד בתל אביב. גם מר ביירך עלה לארץ. הוא התיישב בגבעתיים ועבד בתל אביב וכך הם נפגשו יום אחד באחד מרחובות העיר.

"הלכתי ברחוב אלנבי", סיפר ביירך, "וכאשר הגעתי לפינת קינג ג'ורג' ראיתי לפתע מולי את זושא. הוא חיבק אותי במאור פנים הניצחי שלו ושנינו התרגשנו מאד. הזמנתי אותו לבקר בביתי ולאחר זמן קצר הוא אכן כיבד אותי בביקור.

"הייתה זו ראשיתו של קשר מחודש, כאשר זושא מצידו הזמין אותי, בשנים הבאות, ל'הקפות שניות' בכפר חב"ד. נעניתי להזמנתו ומספר פעמים הייתי באותן 'הקפות', יחד עם חברים נוספים מהימים שבהם היינו פרטיזנים, אותם הזמנתי לראות שמחה אמיתית של חסידים. במיוחד אהבנו לראות איך בטבורה של השמחה הגדולה ניצב לו זושא חברנו הפרטיזן כשחיוך חם נסוך על פניו, בקבוק ה'משקה' בידו והוא מציע-מבקש: תגידו 'לחיים'".

ואכן, ר' זושא פעל במשך השנים לקירובם של הפרטיזנים ליהדות ולרבי. במסגרת זו שלח לרבי את ספר זיכרונותיו של ביירך, "וזאת לתעודה" והיה מדווח לרבי על פעילותו עם הפרטיזנים.

כידוע, הרבי מצידו כינה את ר' זושא, גם כעבור שנים רבות מימי המלחמה "הפרטיזן שלי", ובארכיונו של ר' זושא נמצא פתק בכתב ידו בו רשם:

"[הרבי] נתן בקבוק משקה ואמר: 'איר זאלט דאס טיילן פאר אלע פרטיזנים אין ארץ ישראל…" [תחלק זאת לכל הפרטיזנים בארץ ישראל].