שלמה קוק

טאנג, פקיד הקבלה במלון הדירות Diamond court שבפודונג-שנחאי, שובר את שיניו כשמנסים לשוחח אתו באנגלית. הוא יודע בעיקר סינית. כשביקשתי ממנו, באנגלית רצוצה, את חדר 706 בבניין A הוא חשב שמדובר בהטרדה טלפונית. אבל, משום מה, טאנג החליט להיות נחמד ולא לנתק. חזרתי שוב על מספר החדר והוא, מצדו, שאל: "זה היהודי?".

"כן", עניתי לו בהתלהבות, ומעבר לקו נשמע צליל חיוג שהעביר אותי אל דירתו של הרב אבריימי גרינברג ומשפחתו.
גרינברג, בקושי שלושה שבועות בעיר, וכבר הסינים במלון הדירות בו הוא מתגורר מכירים אותו, יודעים שהוא יהודי. "יש כאן דרך-ארץ מאוד גדולה כלפי היהדות", אומר אבריימי. "כשאני אומר כאן לסינים שאני יהודי הם אומרים לי, 'או-הו, יהודים הם אנשים פיקחים'. בשבוע שעבר הייתה לי פגישה במשרד, כדי לקבל טפסים מסוימים. המזכיר אמר לי שזה ייקח כמה דקות. אמרתי לו: מעולה, בינתיים אתפלל כאן בצד. בתחילה קצת חששתי מהתגובה שלו. אבל התעטפתי בטלית והתחלתי להתפלל. מיד, כל העובדים בחדר יצאו ביראת-כבוד ולא נכנסו חזרה, עד שסיימתי את התפילה".
את הכבוד הזה רוחשים הסינים ליהודים, שעה שהממשל בבייג'ין אוסר על כל פעילות יהודית ברחבי סין. ועל-כך יעיד הסיפור הבא: במרחק שעה נסיעה מפודונג, מעבר לנהר החוצה את מרכז העיר שנחאי, מתגורר אחיו המבוגר יותר של אבריימי, הרב שלום גרינברג, המנהל מזה עשור את בית חב"ד המקומי.

תקופה קצרה לאחר שהגיע לשנחאי, נודע לשלטונות בסין, שהרב גרינברג מקיים פעילות יהודית בעיר. התקשרו אליו והציבו בפניו שתי אפשרויות: לעזוב את האזור תוך 24 שעות או לעמוד למשפט. "זה היה ממש כמו אצל הק.ג.ב הרוסי בתקופה הקומוניסטית", מספר אבריימי. "התקשר אליו שוטר ונתן לו דו"ח מפורט: 'אנחנו יודעים שבנית סוכה במקום זה, אנחנו יודעים שקיימת תפילה בתאריך זה'. הטענה שלהם הייתה, שהוא מנסה לקרב סינים ליהדות. לנו זה נשמע כל-כך מצחיק. הרי כולנו יודעים שאין לנו בכלל מטרה לקרב אותם, הם הרי גויים".

למזלו של הרב שלום גרינברג נזדמן לו, במהלך שהותו הקצרה, להכיר אנשי עסקים יהודים נחשבים בסין, וכעת הוא ניצל את כוחם מול הממשל. "אנשי העסקים הסבירו לממשל, שהפעילות מיועדת רק לאנשי עסקים יהודים ולא לאזרחים מקומיים. הם גם שכנעו אותם, שאם יהיו תפילות ואוכל כשר בסין – זה יביא למדינה עוד אנשי עסקים יהודים, ויפתח את המשק הסיני. כיום, בגדול, יש לו אישור לפעילות שלו, וכך זה עוזר גם לי.

"בדיעבד", הוא מוסיף, "החוק הזה רק עוזר לנו. למשל, כשמגיע סיני ומבקש להשתתף בסעודת שבת – מה נסביר לו? נאמר לו שהוא גוי ולכן זה בלתי אפשרי? כעת יש לנו תירוץ מצוין: 'דברו עם הממשל. הממשל לא מרשה לנו לקרב אתכם ליהדות'..."

אלה, מסתבר, הטיפים שהעניק הרב שלום גרינברג לאחיו הצעיר, אבריימי, בטרם הגיע ל'שליחות' בסין: שיכיר את כללי המשחק ולא ייבהל. אם כי, כאמור, היום הדברים נראים אחרת. שכן מאז, חב"ד עשתה היסטוריה: באמצעות השליח בסין הצליחו להזיז סעיף בחוקה הסינית, המאשר פעילות יהודית.

וכך, כשאבריימי התמקם בחלקה השני של שנחאי, הכול כבר היה פשוט יותר. "אחי ראה שמאבדים הרבה נשמות בפודונג, בגלל שבית חב"ד שלו רחוק עבורם. אז הוא החליט להביא אותי לכאן".

כעת מסיים אבריימי את השיעור הרביעי שלו בלימודי סינית. הם הגיעו לכאן - אבריימי, רעייתו והתינוק בן השנה - לפני כשלושה שבועות מברוקלין, וההתאקלמות בסין אינה פשוטה. "בכל מדינה אחרת אנשים מדברים אנגלית. כאן, בלי סינית אתה לא יכול לזוז. 95 אחוז מהסינים אינם דוברים אנגלית. אנחנו ממש מתקשים לתקשר כאן.
"ורק אתמול למדנו להכין ארוחת ערב", הוא מוסיף.

מה הבעיה להכין ארוחת ערב?

"זה לא פשוט. קודם כול הכשרות. אחר-כך בעיות בריאות. ההיגיינה כאן גרועה. הלכתי עם אשתי לקנות ירקות. אתה לא יכול לזהות. כל מי שהיה כאן – יודע. מאוד משונים הירקות והפירות של סין. מזל שיש לה כאן גיסה. היא הסבירה לה הכול".

את מי אתם מנסים לקרב. יש בכלל יהודים סינים?

"אין יהודים סינים, אבל לסין מגיעים אנשי עסקים מכל העולם. שנחאי הופכת יותר ויותר מודרנית ואותם אנשי עסקים, חלקם יהודים, מעדיפים לבוא לגור כאן. כך כבר יש פה כ-400 משפחות יהודיות".

למשפחת גרינברג הצעירה יש לא מעט תוכניות איך להביא את אור היהדות ללבם של אנשי-העסקים בפודונג. כרגע, הם מתכננים את מסיבת קבלת-הפנים שתתקיים בשבוע הבא. מכשיר הפקס, שמצלצל בשעת שיחתנו, יעיד על כך. משפחות רבות מאשרות את הגעתן. אחרי האירוע, אט-אט הם ייכנסו לפעילות השגרתית של השליחים.

ר' אברהם נשמע מיומן. הוא הספיק ללמוד את השטח היטב. "בעוד חודש וחצי מתקיימת כאן תערוכה מאוד גדולה של טקסטיל. חצי מיליון איש, ביניהם הרבה יהודים, באים מכל העולם. נארגן ארוחות כשרות, מניינים וסעודות שבת".

ואחרי הכול, למרות כל הקשיים, ר' אברהם נשמע אופטימי: "צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה. אני זוכר, שכאשר הודיעו שאחי שלום נוסע לשליחות בסין, מישהו בא אליו ושאל: 'אתה משוגע? מה אתה עושה צעדים מטורפים?!' אחי ענה לו: 'חכה-חכה, כשהילדים שלי יגדלו, יהיו בסין מוסדות חינוך עבורם'. אחר-כך אמרתי לאחי: 'ענית לו טוב, אבל בטח גם אתה לא מאמין במה שאתה אומר'. הוא העדיף לשתוק. היום, בחלק של שנחאי בו הוא מתגורר כבר יש גן יהודי בו לומדים 30 ילדים ובית-ספר קטן בו לומדים הילדים של אחי ועוד כמה ילדים של משפחות אחרות. כך שאפילו למוסדות חינוך לילדיי בסין, אני כבר לא צריך לדאוג".

המעבר של אבריימי גרינברג מברוקלין לסין דווקא הקל על הוריו, המתגוררים בבני-ברק. שכן, אחת לכמה חודשים הם עולים על מטוס ונוסעים לבקר אצל אחד מ-17 ילדיהם, שרובם משמשים כ'שלוחים' ברחבי תבל. כעת יוכלו בטיסה אחת לסין לבקר שני ילדים.
ביניים:

הבית ברחוב רב אסי

הרב משה ודבורה גרינברג עלו לישראל מברית-המועצות בשנת תשכ"ז, והתיישבו בבני-ברק. הם צאצאים של המגיד ממעזריטש ובנים לשושלת אדמו"רי בית רוז'ין.

אוצר השמות של ילדי המשפחה, למען הסדר הטוב, כולל החתנים והכלות, נפתח בבכור הרב נפתלי, המתגורר בלוד; אחריו, הבת רחל ובעלה הרב יוסף יצחק לברטוב, שליחי חב"ד באוסטין שבטקסס; באל-פאסו שבטקסס, כמה שעות נסיעה מהם, מכהן כשליח האח הרב ישראל; השליח היחיד באנקורג' ובאלסקה כולה הוא הרב יוסף יצחק גרינברג; הרב זושא הוא השליח בסולון אוהיו; ועוד בארצות-הברית: הרב גדליה ובתיה שם טוב. הגיס הוא שמנהל את 'משרד השלוחים' בניו-יורק; הרב שניאור זלמן הוא הנציג המשפחתי בדטרויט מישיגן; הרב שמואל הוא שליח בוושינגטון; והרב ברוך פועל באושן-סייד שבקליפורניה.

הרב שלום הוא, כאמור, השליח בשנחאי ולא הרחק ממנו, בפודונג, התמקם האח הרב אברהם. הרב אברהם וחיה וולף הם השליחים באודסה שבאוקראינה; הרב לוי יצחק ורבקה אזימוב פעילים בנואי שבצרפת; והרב בנימין ושטרנא שרה וולף מנהלים בית חב"ד בהנובר שבגרמניה.

בישראל מתגוררים עוד שלושה ילדים, מלבד נפתלי: ר' שמעון ואסתר שייקביץ, בכפר חב"ד; הרב חיים גרינברג בביתר-עילית. הבת הצעירה, חוה, רעייתו של הרב מנחם מנדל קסטל, מתגוררת, בינתיים, בקרבת ההורים, בבני-ברק.

האב ר' משה, בעצמו מנהל סניף 'צעירי חב"ד' בבני-ברק, לחם עוד בברית-המועצות, בחירוף נפש, על-מנת שילדיו יקבלו חינוך חסידי. הוא ישב בבית כלא בסיביר במשך שבע שנים, נכלא בצינוק, אבל המשיך למסור נפשו ליהדות על קוצו של יוד, המשיך להתעקש שלא לעבוד בשבת ולאכול רק כשר.

כשעלה לבני-ברק הקים, לראשונה, את תלמוד-תורה חב"ד בעיר. "היו שנים", מעיד אחד הילדים בחיוך, אך באותה מידה גם ברצינות, "שחצי מה'חיידר' היו ילדי המשפחה שלנו, אבל זה היה בנפשו של אבא, החינוך החב"די. הוא אמר: סוף-סוף השתחררנו מכבלי רוסיה, איך יעלה הדעת שהילדים לא ילמדו את תורתו של הרב'ה. כל המשכורת שלו 'הלכה' על שכר הלימוד ל'חיידר' הפרטי שלנו".

שבעה-עשר ילדי גרינברג נולדו לתוך בית של שליחות, בית שכל מטרתו הפצת היהדות. ביתם ברחוב רב אסי, היה תמיד פתוח לרווחה בפני כל יהודי, עד השעות הקטנות של הלילה. "הבית שלנו היה סניף חב"ד הראשון בבני-ברק", מספר הרב זושא גרינברג, נציג המשפחה באוהיו. "זו הייתה התקופה בה החל מבצע תפילין ומבצע מזוזה והכול התנהל מהדירה שלנו, בת שלושת החדרים, שגם כך הייתה צפופה. היו אצלנו מיטות על כל סנטימטר. הבנים ישנו בסלון. והיינו חיים את זה. גדלנו בבית שכולו הפצת יהדות. אנשים היו באים לבדוק תפילין, לקחת מזוזות. ואנחנו, הבנים, לא יכולנו לישון עד שאחרון ה'לקוחות' הלך לביתו, ואבא כיבה את האור בסלון".

הייתה זו האחות רחל שפרצה את הדרך עבור שאר האחים והאחיות. בשנת תשמ"ד, תקופה קצרה לאחר נישואיה, יצאה עם בעלה, הרב יוסף יצחק לברטוב, לשליחות באוסטין, טקסס. מאז הם שם, 22 שנה. שנה אחריהם, יצא האח, הרב ישראל גרינברג, לאל-פאסו הסמוכה.

"בעצם", מתקן אותי הרב יוסף-יצחק (יוסק'ה) גרינברג, השליח באלסקה. "אם לחפש במשפחה היותר מורחבת, אז השליח הראשון שלנו היה דוד שלי, הרב יצחק חזן, השליח ברומא".

יוסק'ה היה אז ילד בן חמש. למרות גילו, הוא לא ישכח את ההתרגשות שאפפה את הילדים בכל פעם שהגיע מכתב
מהדוד הצעיר, בו גולל את חוויות השליחות שלו באטליה. "לא כולנו הבנו כל מילה שכתב", מודה יוסק'ה. "אבל כל המשפחה הייתה מתיישבת על הרצפה, ואחותי רחל, לימים השליחה הראשונה, הייתה מקריאה אותו מילה במילה. כנראה זה עשה לנו משהו. זה נכנס לנשמה".

"אני כבר נולדתי למציאות כזו", מוסיף יוסקה. "ידעתי שכאשר אתבגר אני יוצא לשליחות באחת ממדינות העולם. אלה החיים מבחינתי. אני לא מכיר משהו אחר. זה לא שמישהו היה צריך להגיד לנו את זה. אם כבר, היו צריכים להגיד לנו 'לא'". כי אמא, מגלה יוסק'ה, העדיפה בתחילה שנישאר לידה. בסוף גם היא הגיעה למסקנה שמשפחת גרינברג לא נשארת ליד ההורים.

הילד מבני-ברק מקים מוזיאון באלסקה

החתונה של הרב יוסף-יצחק גרינברג התקיימה באולם צנוע בדטרויט. אבי הכלה הוא שליח חב"ד בעיר. מצד החתן הייתה נציגות של בני משפחה שהגיעו מישראל. ולמרות זאת, היה שמח. "המשפחה חסרה לי באותם רגעים", הוא מודה. "תמיד המשפחה חסרה לי. אבל תראה, כשנסענו לרבי, בגיל 17, כל אחד מהילדים ידע שאנחנו אומרים 'גוד ביי' למשפחה. זה היה או שאתה מוותר על הבית והמשפחה בשביל הרבי, או שאתה נשאר בארץ ולא עושה כלום. אלה החיים".

כבר למחרת החתונה, הטלפון, בחדר במלון בו השתכן הזוג הצעיר, לא חדל מלצלצל. ההצעות לא פסקו לזרום. מכריו, שליחים של חב"ד מכל רחבי העולם, פנו אליו בהצעות שליחות. סין, צרפת, אנגליה ואפריקה הן רק מדגם מהרשימה. יוסף-יצחק, צעיר וכריזמטי, הצליח להותיר את חותמו בעיר סיאטל שבמדינת וושינגטון, שם למד בישיבה המקומית, וכל אחד מהשליחים היה בטוח כי הוא המתאים להיות 'שליח' במדינה עליה הם מופקדים.

אבל משפחת גרינברג הצעירה ביררה כל הצעה בקפידה, ולבסוף החליטה ללכת על ההצעה הכי הרפתקנית: 'שליחות' באלסקה.

בטרם יצאו לדרכם החדשה, קיבלו את ברכתו של האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל. הרבי השתמש במילים מדודות: "שהשליחות שלכם תהיה בהצלחה רבה ומופלגת". "אלה מילים שכל אחד יכול לומר", אומר הרב גרינברג. "אבל רק היום, כשאנחנו מסתכלים 15 שנה לאחור, אנחנו מבינים מה המשמעות שהרבי אמר לנו 'הצלחה רבה ומופלגת'".

יוסק'ה ורעייתו הגיעו לאלסקה קצת לפני חנוכה של שנת תשנ"א. כמתבקש, הצעד היהודי הראשון שעשה, היה לארגן מסיבת חנוכה לתושבים. "פרסמנו בכל עיתוני אלסקה וברדיו המקומי ואנשים באו", הוא מספר. "משום מה, קלטנו זוג צעיר שלא הפסיק להסתודד בצד. הם פחדו לדבר אתנו. ניסו לתפוס מרחק. בטח אמרו 'מה ה'שחורים' האלה רוצים מאתנו כאן'. אחרי חצי שנה הם פנו אלינו וביקשו לשלוח את הילד שלהם לקמפ היהודי שארגנו. כעבור כמה חודשים הם טלפנו אליי ואמרו שהילד שלהם מתקרב לגיל מצוות והסבתא שלהם, בת ה-85, שמתגוררת בפלורידה, לוחצת שיעשו לו טקס בר-מצווה יהודי.

"לימדתי אותו דברים בסיסיים ביהדות – הוא לא ידע כמעט כלום – ועשינו לילד בר-מצווה למהדרין. הוא עלה וקרא בתורה והייתה דרשה, וכל ילדי הכיתה שלו נהנו מהאווירה הבלתי מוכרת. בסוף בר המצווה ניגשה אליי הסבתא כדי להודות לי שארגנתי את בר-המצווה ואמרה: 'זה נורא מרגש אותי, כי זה מזכיר לי ימים עברו. נולדתי בעיירה ברדיצ'ב, בילדותי למדתי לקרוא בבית-ספר חסידי, והכול הפסיק ביום אחד - כשהחלה המהפכה הקומוניסטית'. ואז, כלאחר יד היא הוסיפה: 'בעלי היה דור אחד דור מבת של צדיק אחד, אבל לא בטוח ששמעת עליו, קוראים לו רבי ישראל בעל-שם-טוב – והשם משפחה שלנו הוא ברסלבסקי מצד אחד, על-שם שגרו בעיירה ברסלב, ומהצד השני אומנסקי, על-שם שגרו בעיירה אומן.

"מאז, אנחנו בקשר טוב אתם. הסבתא מגיעה פעמים רבות לבית חב"ד בעיר שלה, בפלורידה. והבת והחתן, אלו שבתחילה חששו מאתנו, הכשירו את כל הבית. האישה, ארכיטקטית במקצועה, היא הארכיטקטית בהתנדבות של בית חב"ד, שבנייתו נמצאת כרגע בעיצומה.

"מאז אני לא מפסיק להתרגש. אמרתי, ריבונו של עולם. כמה שהעולם קטן ומחושב: יושב הבעל-שם-טוב בשמים ומחכה שמישהו יבוא ויקרב את הנכדים שלו. וה'מגיד' גם הוא יושב למעלה, והנכד שלו מישראל נשלח דווקא לאלסקה, כדי לקרב בסוף העולם את אותו צאצא...

"אנחנו נמצאים בקהילה שנחשבת לאחת הקהילות היהודיות הכי קטנות באמריקה. זה בכלל מופרך שיש כאן קהילה יהודית תוססת. בכל אלסקה יש אולי 6,000 יהודים - מה שיש בבני-ברק ברחוב אחד. אבל אתה רואה - חב"ד הגיעו גם לכאן ויש קהילה יהודית.

"החוכמה היא להגיע אל האנשים", מוסיף יוסק'ה. "כשמגיע שליח, הקושי הגדול הוא לשכנע את היהודים שיסכימו לשתף פעולה עם רב חב"די. הרי היום, בעידן הטכנולוגי, אי-אפשר להסתיר כלום. כולם יודעים הכול על כולם. הם יודעים היטב מה ה'אני מאמין' של חב"ד. וזו תמצית המלאכה. לדעת איך להגיע אל הלב שלהם. לדעת מה הם רוצים. ואת זה אנחנו עושים באמצעות המאור פנים של חב"ד. להתקרב אל לבו של היהודי, לא להציק לו, לא לצעוק עליו, אלא לחייך אליו".

משפחת גרינברג כבר הקימה באלסקה שלושה בתי חב"ד, ובימים אלו הולך ונבנה המרכז המפואר, שיכלול גם מוזיאון על יהדות אלסקה, המוקם בשיתוף עם הממשל. "באלסקה אין תקציבים לדת", מסביר הרב גרינברג את ההחלטה לבנות מוזיאון. "יש הפרדה בין דת למדינה. צריכים למצוא מתחת לאדמה איך ולמה מקבלים תקציב עבור עניין דתי. עלינו על רעיון של מוזיאון. זה לא מקום של דת, לא מקום שמתפללים בו. מוזיאון. טענתנו הייתה שלמרות שלא הייתה כאן קהילה יהודית מוגדרת, הנוכחות היהודית באלסקה הייתה משמעותית, ויש כאן היסטוריה שלא פרסמו אותה, וזה חשוב להקים מוזיאון כזה בימים של אנטישמיות. הם אישרו לנו תקציב".

יוסק'ה, כך נראה, למד עד לפרטים הקטנים את ההיסטוריה היהודית באלסקה, בטרם העלה את רעיון הקמת המוזיאון. הנה גילוי קטן ומעניין מפיו: "הרעיון לרכוש את אלסקה מהרוסים, לפני 160 שנה, היה של יהודים סוחרי פרוות מסן פרנסיסקו. וכך, למרות שוויליאם סוארד, שעל שמו קרויה כאן עיר, היה המזכיר והיה בשעת המכירה – מי שעמדו מאחורי הקלעים, היו יהודים שהגו את הרעיון. הראש היהודי.

"ההיסטוריה היהודית והמוזיאון הזה חשובים לכולם. זה טוב ליהודים, כי כשילד חילוני נכנס למוזיאון ורואה מה יהודים עשו למדינה שבה הוא חי, הוא מתחיל להיות גאה ביהדותו. וזה טוב לגויים. כי כשאזרח באלסקה יוצא מהמוזיאון הוא נהיה פחות אנטישמי, כי הוא רואה מה עשינו למען המדינה שלו".

בשעת השיחה, נשמעים בקולו של ר' יוסק'ה הגעגועים לבית ההורים. כשבישראל השעון הורה על השעה חמש לפנות בוקר, הוא החל להתעניין במתרחש בארץ. בשביל ר' יוסקה, ארץ-ישראל היא בית ההורים בבני-ברק. וגם קצת כפר חב"ד וירושלים. מעבר לזה, הוא אינו מכיר. מגיל 17, עת יצא לארצות-הברית, ביקר בישראל רק פעם אחת. ואת הביקור הזה הוא לא ישכח.

"זה היה בשנה שעברה. נסעתי לישראל בפעם הראשונה, מאז שעזבתי. הייתה החתונה של האחות הקטנה, ואמא עבדה על זה שכולם צריכים להגיע לחתונה. טסתי מאלסקה לניו-יורק, זה עשר שעות טיסה, ומניו-יורק לארץ. זו הייתה חוויה נדירה. הרגשתי כמו במסע. לבוא לארץ אחרי 23 שנה ולראות את השינוי העצום שהתחולל, זה מדהים".

ישראל גרינברג נוחת בגבול מקסיקו

חודשיים וחצי אחרי שמשפחת גרינברג הגיעה לאל-פאסו, צלצל הטלפון בביתם. מעבר לקו היה אדם שהעדיף לא להזדהות. "זה הטלפון של בית חב"ד?", שאל.

"אכן", הגיב הרב ישראל.

"הטלפון הזה", הקשה האנונימי, "נמצא בתוך אל-פאסו או שיש לו הפנייה לקו טלפון בניו-יורק? אני פשוט לא מאמין", הסביר. "חשבתי שזו כתובת פיקטיבית. יודע מה? אם חב"ד הגיעו לפה, דרכם פתוחה לכל העולם. הרי זה מקום כל-כך רחוק מיישוב בני אדם, שיש בו כל-כך מעט יהודים"...

אל-פאסו היא עיר דרומית בקצה מדינת טקסס, על גבול מקסיקו. הקהילה היהודית במקום נוסדה לפני כ-100 שנה. הגרעין היהודי הראשון הורכב מיהודים שעצרו בתחנת הרכבת, בדרכם למקסיקו, ונכנסו לנוח בעיר הקיצית. זו הייתה קהילה של יהודים מזדמנים שהלכו ובאו. רק בודדים, בעיקר כאלה שמצאו בה שידוך, נשארו להתיישב במקום.

"זו הייתה קהילה מאוד מצומצמת", מספר הרב ישראל גרינברג. "לכן בשלב מסוים החליטה הקהילה האורתודוקסית להתאחד עם הקהילה הקונסרבטיבית. חדי העין מבני הקהילה ידעו שזה לא הדבר האמיתי ושלחו מכתבים לאדמו"ר מליובאוויטש, בהם ביקשו שידאג לקהילה יהודית אמיתית".

זה היה בשנת תשמ"ו. הרב ישראל גרינברג, שעלה על מטוס בדרכו לטקסס, לא ידע בפני מה הוא עומד. היו אלה ימי מלחמות השבת בירושלים. הידיעות הללו הגיעו, מסתבר, עד לטקסס. "הקונסרבטיבים אמרו: 'או-הו, הולך להגיע לנו כאן דוס, הוא הולך לזרוק אבנים בשבת, כמו בירושלים'. זו הייתה קבלת הפנים שלנו. התנגדות כמעט מצד כולם. אבל לא נשברנו.

"כשבאנו לעיר אפילו מקווה כשר לא היה. היה מקווה של הקהילה הקונסרבטיבית, אבל אחרי שבדקנו התברר שהוא אינו כשר. בזמנו, לבנות מקווה, זה לא היה מהדברים הקלים. אבל, איך יעלה על הדעת שיהודים תמימים יטבלו במקווה שאינו כשר? מיד פרסמנו שהמקווה אינו כשר והקמנו קרן מיוחדת, באמצעותה מימנו 50 אחוז ממחיר הטיסות לאוסטין או פיליפס שבאריזונה, לאנשים שהודיעו כי הם טסים על-מנת לטבול. מדובר על שעה וחצי טיסה. "אחרי שנה, הקמנו מתחת לבית מקווה. נשאר להמתין לגשם. אבל, מה עושים כשגשמים באל-פאסו הם עניין נדיר. חיכינו חודש ועוד חודש ועוד חודש - ואין גשם. אשתי, שבדיוק טסה לניו-יורק לשמחה משפחתית, נכנסה לרבי זצוק"ל וביקשה ברכה עבור גשמים.

"לא עבר זמן רב, יום שישי אחד, היינו אז בתפילת קבלת שבת בבית הכנסת והתחילו לרדת גשמים. אבל איזה גשמים. שנים לא ראו כאלה גשמים בטקסס. מבול. לא יכולנו לצאת מבית-הכנסת. חיכינו שהגשם יחלוף, אבל הוא לא פסק.

"והמקווה התמלאה במי גשמים כמו שצריך. וכך קם המקווה. אז גם הבינו אלה שהתנגדו לבואנו שעל אפם ועל חמתם, אנחנו הולכים להישאר כאן עוד הרבה שנים. כשהגיע חג החנוכה, הדלקנו חנוכייה גדולה ברחובה של עיר. כל רשתות הטלוויזיות שלחו צלמים, שעמדו מול החנוכייה בהשתוממות. מה שמצחיק זה, ששנה אחרי, גם הקונסרבטיבים העמידו חנוכייה".

כיום, 19 שנים אחרי, מונה הקהילה היהודית באל-פאסו 5,000 חברים. ברחובות העיר פוגש הרב גרינברג יהודים שהולכים בזכותו בכיסויי ראש, 'שעטלא'ך' כהגדרתו. אנשים ששינו את אורח חייהם מן הקצה אל הקצה. "יהודי כיום לא מתבייש כאן ביהדותו. היום באל-פאסו אדם יכול לשמור כשרות בלי בעיות. בשר גלאט. פת ישראל. מניינים כל יום".


כשרוסי מתקשה לתקשר עם סיני

הם פזורים בכל העולם. אז מתי הם נפגשים?

ובכן, כל השנה הם מתגעגעים, אבל יש להם לוח-שנה משלהם. מחודש כסלו ועד לזה שמגיע שנה אחריו עיני משפחת גרינברג נשואות אל עבר 'כינוס השלוחים' של חב"ד. אז משתדלים כולם, בניו ונכדיו של ר' משה, להגיע לכינוס.

"משעשע לראות את האחיינים נפגשים בכינוס שנערך עבור הילדים", אומר ר' ישראל. "אתה מגלה איך הם מתקשים לתקשר. כל ילד דובר בשפת האזור בו הם שליחים. הילדים שלי אנגלית. הילדים של חנה דוברים רוסית. הילדים של שרה גרמנית. הילדים של רבקה צרפתית. ויש כבר אפילו סינית, הילדים של שולם. זו קצת בעיה".

ומה קורה בשאר ימות השנה? איך מתקשרים?

"הטלפון בבית ההורים שלנו הוא המרכזייה", קובע ר' נפתלי, הבכור, המתגורר בלוד. "הם מקבלים את כל ההודעות. אנחנו מעודכנים בכל פרט שקורה אצל כל אח. לפעמים לוקח יום-יומיים, עד שהמידע מגיע. אבל כשמדובר בשמחה או באירוע דרמטי, אז מודיעים מיד, ואנחנו מעודכנים כאילו זה קרה אצל השכנים כאן בלוד".

"אין מצב שכולנו נתראה בבת אחת", אומר יוסק'ה. "אפילו ב'כינוס שלוחים' תמיד יש מי שיחסר. זאת ילדה בדיוק, וזה בדיוק בעונת שיא בשליחות. כל אחד עם הבעיות הציבוריות והפרטיות שלו.

"אבל, בעצם זה קרה", הוא נזכר. "לילה אחד בהיסטוריה. לפני שנה וקצת, בחתונה של אחותנו הצעירה שהתקיימה בארץ, כולם היו. היו שמחה וששון וכמובן הצטלמנו. אבל, לצערנו, לא היינו יותר מדי זמן יחד. מיד, באותו לילה, חלק מאתנו כבר היו צריכים לטוס בחזרה הביתה לשגרה".

יוסק'ה, אלסקה: "אנחנו מעריצים את אבא ואמא. אבא מסר את נפשו בסיביר, ועכשיו הוא מוסר את נפשו בצורה אחרת. אתה יודע מה זה לתמוך בילדיך, לאפשר להם לעזוב את הארץ ולצאת לשליחות? אתה יודע מה זה לא לראות את הילדים ואת הנכדים גדלים ולא להתלונן? אבא ואמא לא רק שאינם מתלוננים, הם גאים ומעודדים אותנו ובאים לבקר".

"שומרים על קשר הדוק", אומר החתן הרב בנימין וולף, שליח בגרמניה. "אחים נשארים קרובים בדם, בלי קשר למרחק הגיאוגרפי. בשנים עברו נפגשנו לעתים רחוקות, בעיקר ב'כינוס השלוחים' או בחתונה של אח או אחות. היום, בעידן התקשורת, לכולם יש אפשרות לשוחח הרבה ולהרגיש קרובים.

"אני מרבה להתייעץ עם בני המשפחה בענייני העשייה והשליחות, על רעיונות למסיבות, רעיון לדרשה בפרשת השבוע בבית הכנסת, מחפשים שידוכים למקורבים אחד אצל השני, ועצות לחינוך הילדים. הניסיון של האחים הבוגרים עוזר מאוד, בעיקר בתחילת הדרך. שיחה עם אח מלב אל לב בידיעה שהוא רוצה את הטוב ביותר עבורך מקלה מאוד, ובמשפחתנו מתקיים הנאמר 'איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק'".

אבל גם הטלפון אינו הפתרון הטכנולוגי הכי אטרקטיבי בעולם. כי אצל משפחת גרינברג, כשרוצים להתקשר אל אחד האחים, צריך קודם לחשב את השעות: האם הוא ישן כעת? אולי בכלל טרם יצאה אצלו שבת?

ואני, בזמן שהתקשרתי אל כל אחד מהם, לצורך הכנת הכתבה, חוויתי זאת על בשרי.


ובהגיע תור מדינה ומדינה להיקרא

אחת לשנה נפגשים בני משפחת גרינברג ב'כינוס השלוחים' בניו-יורק. הם מגיעים לשם מכל רחבי העולם ומגלים שבעצם, למרות המרחקים, כולם נמצאים תחת קורת-גג אחת: 'המרכז לענייני חינוך' ששלח אותם ועוד כ-2500 שלוחים כמותם.

אם הזדמן לכם לבקר אי-פעם בבית חב"ד בתאילנד או שמא באיטליה, זכיתם להתפלל שם במניין או ללגום קפה מחלב ישראל, אתם חייבים קרדיט לגוף שמפעיל את כל מערך השליחים - 'המרכז'.

'המרכז לענייני חינוך' נוסד בארצות-הברית על-ידי האדמו"ר הריי"צ זצוק"ל, שמינה את חתנו, האדמו"ר מיליובאוויטש זצוק"ל, לעמוד בראשו. למן יומו הראשון הייתה מטרתו לדאוג לחינוך בני ובנות ישראל ברוח ישראל סבא. במרוצת השנים התווספו לרשימתו סניפים בעוד ועוד מדינות, חלקן נידחות. מספרם מגיע כיום ל-70 ארצות על פני הגלובוס.
בשנים הראשונות היה זה הרבי שטיפל אישית ודאג לשיבוצם של השלוחים במדינות השונות. אחר-כך העביר את המושכות לידי מזכירו, הרב יהודה קרינסקי, שמנהל את ה'מרכז לענייני חינוך' עד לרגעים אלה ממש, ממשרדו הצנוע שבברוקלין.

לצדו של הרב קרינסקי עומד הרב משה קטלרסקי. מכריו מספרים, כי אין לו יום אין לו לילה, והוא עושה עבודת שטח של ממש. הוא מכתת רגליו וטס בעצמו לכל מדינה ומדינה אליה מגיע שליח חדש על-מנת להטות כתף, וכדי להעניק לשליח מניסיונו הרב.

ימי חגם השנתיים נרשמים ב'כינוס השלוחים'. הרב קטלרסקי, כולו נרגש, עולה על בימת הכינוס, באירוע המרכזי, ומזמין בזה אחר זה את השלוחים לקום על רגליהם. "קבלו את השליח בסין! קבלו את השליח באלסקה! השלוחים מאורוגוואי! השליח החדש בשנחאי!" הרב קטלרסקי עובר יבשת אחר יבשת. ובהגיע תור מדינה ומדינה להיקרא על-ידי הרב קטלרסקי, מופיעות על מסכי הענק שבאולם מפת המדינה, תמונות פעילות ונתונים עיקריים על השלוחים הפועלים שם.

ובאותם רגעים, איש מקרב קהל האלפים המשתתף באירוע לא נותר אדיש.