קבע כעמוד הבית
|
הוספה למועדפים
|
פרסם אצלנו
|
צור קשר
|







רוסיה שלא הכרתם: תחקיר על מלחמות היהודים
(יום שישי, כ''ג חשוון תשס''ו)
זה הולך בערך כך: הרב פנחס גולדשמידט הוגלה ממוסקווה לירושלים ומאשים את סלוצקר, שמסוכסך גם עם פרידמן וקנטור, שסייע לפוטין במלחמתו נגד חודרוקובסקי ושהחליף את סלוצקר בראש הקונגרס היהודי שהוקם על ידי גוסינסקי, שגם הוא הסתכסך עם פוטין, שתומך בכלל בלבייב, שמאוים כעת על-ידי הארגון היהודי שפטרונו הוא גיידמק, שפעם היה חבר של לבייב ונהפך ליריבו. מבולבלים? קבלו את המדריך השלם לקרבות האוליגרכים היהודים ברוסיה.

העיתונאי יוסי מלמן, שכתבותיו נדמות יותר לחקירות, מפרסם היום (שישי) במוסף עיתון "הארץ" את רשמיו מביקור במוסקבה. לראשונה בתקשורת הישראלית נעשה סדר בפרטי הסכסוכים הפנימיים בקרב מנהיגי יהדות רוסיה. איפה השליח הראשי הרב בערל לאזאר בעסק הזה? הוא חביב הממשל וראש הארגון היהודי החזק והגדול ברוסיה, לכל הדעות.

הכתבה המרתקת - ב'כתבה המלאה'

"אני אסיר ציון", אומר בחיוך ציני פנחס גולדשמידט. זה כחודשיים הוא מרותק לביתו בירושלים ולא יכול לשוב לרוסיה. מאז 1987 הוא נחשב לרב הראשי של מוסקווה. אבל ממשל הנשיא ולדימיר פוטין לא נותן לו לחזור לצאן מרעיתו. הרב גולדשמידט, 42, הגיע ב-26 בספטמבר בטיסה מנתב"ג לנמל התעופה דומדבו שליד מוסקווה. "להפתעתי עיכבו אותי בירידתי מהמטוס וביקשו ממני להמתין. לאחר עיכוב של כחצי שעה הגיע ראש המשמרת והודיע שביטלו את הוויזה שלי ושאני יכול לבחור בין טיסה לשווייץ (הוא אזרח שווייצרי, י.מ.) לגירוש בטיסה למקום שממנו הגעתי, כלומר ישראל. בחרתי בישראל. לא נתנו לי שום נימוקים".

התקרית הזו משקפת מה שמתחולל בחודשים האחרונים בקהילה היהודית ברוסיה: מאבקי כוח בין אוליגרכים על השליטה בארגונים שמייצגים את יהודי רוסיה ועל חסדי השלטון. ברקע בוחשים פקידים בכירים בממשל פוטין. בנוסף מתנהלים ניסיונות לשרבב לתככים בעסקונה היהודית גם את ממשלת ישראל, את הסוכנות היהודית, ארגונים יהודיים בעולם וממשלות במערב. "מה שמתחולל בקהילה היהודית הוא משהו שלא היינו עדים לו מעולם. יש מצב פרדוקסלי: ליהודים ברוסיה יש כוח, כסף והשפעה, כפי שלא היו להם אף פעם; אך במקביל מצבה של הקהילה בשפל המדרגה", אומר גולדשמידט.

מי גירש את גולדשמידט

הרב גולדשמידט הוא שחקן זוטר יחסית בסיפור הזה, לצד הרבנים הראשיים בערל לאזאר ואדולף שייביץ. הדמויות המרכזיות הן האוליגרכים ולדימיר סלוצקר, ויצ'סלב קנטור, מיכאיל פרידמן, לב לבייב וארקדי גיידמק. מאחורי הקלעים אפשר למצוא גם את רומן אברמוביץ', הנחשב לאיש העשיר ברוסיה; את האף-אס-בה, שירות הביטחון הפדרלי של רוסיה; את ארגון נתיב, האחראי על הנפקת אשרות עלייה ברוסיה ובחבר המדינות; שגרירות ישראל במוסקווה; הקונגרס היהודי האירופי; וארגון הסעד האמריקאי, ג'וינט.

רק ימים אחדים לאחר שגורש לישראל סיפקו השלטונות ברוסיה נימוק רשמי לגירושו של הרב. הם טענו כי פג תוקף האשרה שלו. מקורות בממשל פוטין מספרים כי לרב היו שתי אשרות, "האחת של תייר והשנייה של איש עסקים מטעם חברה אירופית, שחדלה מזמן להתקיים. זה נשמע הגיוני שאדם הטוען שהוא רב ראשי ישהה באשרת תייר ואשרת איש עסקים ועוד במשך כ-15 שנים"?

למקורבי הרב יש הסבר. הם מספרים כי הרב הגיע לברית המועצות בהזמנת ארגון אקדמאי, המחלקה לחקר תרבויות באקדמיה למדעים שייסד הרב עדין אבן-ישראל שטיינזליץ. אחר כך הוא המשיך לשהות ברוסיה ולייצג ארגונים יהודיים שלא קיבלו מעמד של ארגון דתי מטעם משרד הפנים. בלית ברירה הוא נאלץ לפעול באשרת תייר ואיש עסקים. הארגון שעמו מזוהה הרב גולדשמידט הוא "הקונגרס של הקהילות והארגונים היהודיים הדתיים ברוסיה", שמוכר יותר בראשי התיבות שלו "Keror" (קארו"ר), ושפטרונו החדש הוא גיידמק.

גם אם הטענה הרשמית של שלטונות רוסיה בנוגע לתקפות האשרה של הרב גולדשמידט נכונה, ברוסיה רוחשות השמועות ותיאוריות הקשר. הסבר פשוט, גם אם יש בו גרעין של אמת, מתקבל בספקנות רבה. בפרשה זו מתעוררות שאלות רבות. מדוע השלימו שלטונות רוסיה במשך 15 שנים עם השימוש שעשה הרב באשרת התייר ואיש העסקים שלו? ומדוע דווקא כעת החליטו לפעול בעוצמה כזו נגד מנהיג רוחני של הקהילה היהודית, שיש לו מהלכים בממסד הישראלי ובקרב ארגונים יהודיים בעולם? האם יריביו עשו יד אחת נגדו עם השלטונות? מי עומד מאחורי הסירוב להחזירו?

הרב גולדשמידט נולד בשווייץ. הוא נשוי לאזרחית אמריקאית והיה רב בנצרת עלית, עד שהוזמן ב-1989 למוסקווה. בימים אלה נעשים מאמצים קדחתניים להסדיר את מעמדו ולהחזירו למוסקווה. בעניינו פועלים שר החוץ סילבן שלום, ארגון נתיב, ממשלת שווייץ, ממשלת ארצות הברית והאיחוד האירופי, שאליהם פנה הרב וביקש את התערבותם למענו. לאחרונה הגיעו ממשרד החוץ הרוסי רמזים כי התסבוכת תותר בקרוב. במצב העדין שבו הוא נתון בימים אלה הוא לא מוכן להתראיין, פרט לכמה משפטים קצרים שהסכים למסור בתגובה. אחד מהם הוא "זה לא סוד - כולם יודעים מי גרם לגירושי". הוא מסרב בתוקף לפרט.

אבל ולדימיר סלוצקר יודע למי הוא מתכוון. "כן", הוא אומר, "שמעתי את השמועות כאילו אני גרמתי לגירושו של גולדשמידט והשמועות האלה לא משמחות אותי".

מי מפיץ אותן?

"גולדשמידט עצמו. שלחתי אליו מסר שהוא רב ושלפי התורה והמצוות הוא מחויב להציג שני עדים שאכן אני גרמתי לגירושו. ואם לא יצליח להוכיח זאת אז הוא בבחינת הולך רכיל ומפיץ שמועות ועליו לחדול מלהיות רב ולעזוב את תפקידו. לי עצמי יש שני עדים ששמעו אותו מאשים אותי ולכן אני שוקל לתבוע אותו לדין תורה".

השיחה עם סלוצקר התקיימה לפני כעשרה ימים במשרדו המפואר, בבניין זכוכית חדיש ומודרני במרכז מוסקווה. אף שהודח לפני כשבועיים מתפקיד נשיא "הקונגרס היהודי הרוסי"(REK), מצב רוחו מרומם. כמנהג האוליגרכים הרוסיים הוא מוקף בשומרי ראש ובנהגים. בקיר שמעליו תלויה תמונה של הרבי מלובביץ'. "שלא תטעה בי", מדגיש סלוצקר, "לא אכפת לי מכסף ואני לא תאב בצע כי אני קבליסט ולכן הוספתי לי גם את השם משה שלמה. אני לא חב"דניק כמו לבייב, אך אני מכיר בסמכותו הרוחנית של הרבי מלובביץ'".

הוא נולד במוסקווה ב-1956 ולמד במכון המוסקוואי להנדסת תחבורה. ב-1985 קיבל תואר דוקטור בהנדסה אזרחית. בתקופת הפרסטרויקה הוא פתח עסק פרטי והקים בשווייץ חברת סחר שסחרה עם ברית המועצות - קנתה חומרי גלם ומכרה ציוד לתעשיית המכונות. ב-1992 הרחיב את פעילות החברה וסחר בנפט ובמתכות ומכר טכנולוגיות ומכונות לתעשיות עיבוד המזון והבניין. בבעלותו היו גם בנק וחברה להשקעות פיננסיות. הונו נאמד ב-300 מיליון דולר. בארבע השנים האחרונות הוא משמש גם סנטור ב"מועצת הפדרציה", הבית העליון של הפרלמנט הרוסי (הבית התחתון, הדומא, הוא בית הנבחרים; הסנטורים מתמנים לתפקידם).

סלוצקר מייצג את הרפובליקה האוטונומית צ'ובאשיה (Chuvashia) שבאזור הוולגה, שבה מתגוררים עממים ממוצא יוגרו-פיני וטורקי. שפתם דומה לטורקית. "אני כנראה אחד משני היהודים היחידים בכל הרפובליקה", הוא אומר ופורץ בצחוק מתגלגל, שמפר כמעט כל משפט שני שלו. מעמדו כסנטור מעניק לו עוצמה פוליטית, פותח בפניו דלתות ובעיקר מסייע לו לטוות קשרים ולצבור השפעה בקרמלין. "אני פוליטיקאי חילוני ויהודי דתי", הוא מעיד על עצמו, אף שמי שמכירו מתקשה להבין במה מתבטאת דתיותו. לא רק בגלל שהוא מתהלך גלוי ראש.

לדברי סלוצקר, פעילות ציבורית, ובמיוחד "רוחניות דתית", תמיד משכה אותו ולכן תרם מכיסו בנדיבות לארגונים ולמוסדות יהודיים ברוסיה. לטענתו, בהשפעת "חברי הטוב" הרב עדין שטיינזליץ, הקים ישיבה ומרכז קבלה בשם "עץ החיים", שם לומדים, לדבריו, 200 תלמידים. "לפני כשנה וחצי קיבלתי הצעה להציל את הקונגרס היהודי הרוסי, שהיה בהתמוטטות וכמעט לא תיפקד", הוא ממשיך. "ראיתי בזה אתגר ונכנסתי כל כולי לתפקיד".

סלוצקר נבחר בנובמבר 2004 לתפקיד הנשיא. הוא מצא "ארגון שהיה על הנייר, ארגון וירטואלי. רציתי להקים משהו מרכזי וחזק כמו ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארצות הברית". זה לא קרה. סלוצקר הסתכסך במהרה עם אוליגרכים אחרים ובהם ויצ'סלב קנטור, ובעיקר מיכאיל פרידמן - בעליו של בנק אלפא וחברת הנפט טי-נ-ק, שותפתו של קונצרן "בריטיש פטרוליום", שנחשב לאחד מעשירי המדינה. "ידעתי שלהסתכסך עם פרידמן זה לא עניין של מה בכך. הוא איש רב השפעה ועשיר מופלג. אבל הייתי חייב לדבוק בעקרונותי".

אבל הסכסוך הגדול והמדובר ביותר של סלוצקר הוא עם הרב גולדשמידט. מדובר במריבה על שליטה בנכס, מטה הקונגרס היהודי הרוסי ששוכן בבניין שהועבר לבעלות הקהילה היהודית במוסקווה, שבראשה עומד הרב גולדשמידט. כארגון דתי פטורה הקהילה מתשלום מסים. "לאחר זמן מה", אומר סלוצקר, "דרש הרב גולדשמידט שנשלם לו דמי שכירות כאילו באמת המשרדים הם שלו. כמובן שאני והקונגרס סירבנו לשלם". מקורבי גולדשמדיט טוענים כי הדרישה לא היתה לתשלום שכר דירה אלה לכיסוי עלויות הקשורות בתחזוקה שוטפת כמו חשבונות חשמל.

כך או כך, ב-15 בספטמבר 2005 קיבל סלוצקר, "בהפתעה רבה" לדבריו, פקס מבית דין צדק, "בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין", ובו נתבשר כי הוא והקונגרס נתבעים לדין תורה. התובעת: "הקהילה היהודית במוסקווה". "אפילו לא טרחתי לענות להם", אומר סלוצקר. "אני לא מכיר בסמכותו של בין דין בירושלים לדון במחלוקת מסחרית במוסקווה. מה להם ולי".

עשרה ימים לאחר מכן, צירוף מקרים מוזר שכזה, גורש הרב גולדשמידט מרוסיה. "אין בכלל קשר", מגיב סלוצקר, "לפני כמעט שנה פנה אלי הרב גולדשמדיט ואמר לי שיש לו בעיות עם גורמי ביטחון ברוסיה וביקש את עזרתי. הוא סירב לומר מה הבעיות שלו אבל הסביר שהוא נתון ללחץ. הסברתי לו: לא תוכל להיות במעמד של רב ראשי למוסקווה וראש ארגון יהודי כשאתה 15 שנים נכנס עם ויזה של תייר או איש עסקים ומייצג חברה זרה. ביוני השנה הוא שוב פנה אלי ואמר לי שרשויות הביטחון ביקשו ממנו שישתף פעולה ומופעל עליו לחץ כבד. אחר כך גיליתי שהוא הלך לשגרירות האמריקאית אף שאינו אזרח אמריקאי ומסר להם שהופעל עליו לחץ. אני לא מבין מדוע הוא עשה זאת".

לשתף פעולה? באיזה מובן? להיות סוכן או מודיע של שירות הביטחון הפדרלי?

"לכל אחד ברור מה הכוונה כשמדברים על שיתוף פעולה. ולכן לא אוסיף דבר על כך. אני רק אספר לך ששאלתי אותו: האם אמרת להם לא, שלא תשתף פעולה. והוא השיב לי: לא עניתי להם. בכל זאת ניסיתי לעזור לו. ואז להפתעתי הרבה הוא גורש".

מעורבותו של סלוצקר בפרשה הזו היא בין הסיבות לכך שלפני שבועיים מאסו בו חברי הבורד של הקונגרס היהודי הרוסי. כשהיה ברור לו שלא ייבחר לתקופת כהונה נוספת, הוא הודיע על התפטרותו.

לבייב מרסק את גוסינסקי

במקומו של סלוצקר נבחר ויצ'סלב משה קנטור. גם קנטור, 52, הוא שילוב של אוליגרך עשיר, נדבן ועסקן ציבורי טיפוסי. הונו נאמד במיליארד דולר. הוא תרם להקמת המרכז ללימודי תרבות יהודית אירופאית באוניברסיטת תל אביב ובתמורה זכה ממנה בתואר דוקטור לשם כבוד. כמו כן תרם להקמת מוזיאונים ולבתי כנסת ברוסיה ובז'נווה ומימן מכיסו את הטקסים בקרקוב לציון 60 שנה לשחרור מחנה אושוויץ. עד לאחרונה כיהן כסגן נשיא הקונגרס האירו-אסיאתי של אלכסנדר משקביץ. השניים, איך לא, הסתכסכו. והוא גם יושב ראש מועצת הנגידים של הקונגרס היהודי האירופאי.

עמוס בתארים ייצוגיים הוא נוהג, כאוליגרכים רבים, להסתובב בעולם במטוסו הפרטי ולהתחכך בשועי עולם, באנשי עסקים ובמנהיגים יהודיים אחרים. הוא בעל תואר דוקטור מהאוניברסיטה לתעופה במוסקווה. בשלהי הפרסטרויקה נהפך לאיש עסקים וכיום הוא בעליה של חברת "אקרון", שעוסקת בעיקר בדשנים ברוסיה, סין, חבר המדינות ומערב אירופה. מבקריו טוענים כי שימש כלי בידי שירות הביטחון הפדרלי והתביעה הכללית ברוסיה בהפללת מיכאיל חודרוקובסקי, בעליו של תאגיד הענק "יוקוס".

חודרוקובסקי (יהודי מצד אביו, שלא ראה עצמו יהודי ומקורב לישראל) נחשב עד לפני שנתיים לאיש העשיר ברוסיה. כשהחליטו הנשיא פוטין ועוזריו לצאת למלחמת חורמה בחודרוקובסקי ובשותפיו ליוקוס, בשל תמיכתם במפלגות האופוזיציה וביקורתם על הנשיא, הם מצאו בקנטור בן ברית. לקנטור היה סכסוך עסקי עם אחת מחברות הבת של יוקוס.

על רקע זה הוא חיבר תזכירים שהגיעו לידי התביעה ובהם פירט את מהות הסכסוך, שנגע לסוגיות של תיאום מחירי מוצרים כימיים. האף-אס-בה והתביעה ניצלו את התזכירים ליריית הפתיחה במלחמה שהסתיימה בסופו של דבר בהשלכת חודרוקובסקי לשמונה שנות מאסר בכלא בסיביר. שותפו ליאוניד נבזלין מצא מקלט בישראל. "יוקוס" פורקה והועברה לבעלי ממון אחרים, מקורבי פוטין. "העובדות שאתה מדבר עליהן הן לחלוטין לא מדויקות ושגויות", כתב קנטור בתגובתו ל"הארץ", "אבל אין לי שום כוונה לדון בנושא כשהאדם שבו מדובר (הכוונה לחודרוקובסקי י.מ.) שרוי במצוקה".

קנטור סבור שיצליח איפה שסלוצקר נכשל. הוא מבטיח "להחזיר לארגון את כוחו וסמכויותיו", וכמובן להגביר את שיתוף הפעולה בין הקהילה שהוא לכאורה מייצג לבין השלטונות.

הקונגרס היהודי של רוסיה (רא"ק) הוקם ב-1994 על ידי ולדימיר גוסינסקי. גוסינסקי הוא במאי תיאטרון סובייטי שהיה לאוליגרך רב השפעה בתקופת ממשל ילצין. הוא היה בעליה של חברת "מוסט", שבשיאה חלשה על תחנות טלוויזיה ורדיו, בנקים, חברות להשקעות וחברות לבנייה. הדגם שעמד לנגד עיני גוסינסקי היה אמריקאי. לא בכדי הוא אימץ שם שדמה לארגונו רב ההשפעה של הטייקון האמריקאי-קנדי אדגר ברונפמן, "הקונגרס היהודי העולמי".

כנשיא הקונגרס נחשב ברונפמן בתקשורת הבינלאומית לנציג העם היהודי וככזה יכול היה לקשור קשרים שלעולם לא היה זוכה להם רק כבעליו של קונצרן למשקאות חריפים. ברונפמן נועד לשיחות בגובה העיניים עם האפיפיור, ניהל משא ומתן בשם "העם היהודי" עם בנקים שווייצרים וטס למפגשים עם מנהיגי עולם. גם גוסינסקי הבין את החשיבות העצומה והתועלת הציבורית והאישית שהוא יכול להפיק מהיותו ראש הקהילה היהודית של רוסיה. הרעיון שלו היה להקים ארגון שתחת קורתו יסתופפו כל התנועות, המוסדות והסיעות של העולם היהודי ברוסיה, דתיים וחילוניים כאחד.

ואכן המהלך המקורי והיצירתי של גוסינסקי הצליח מעל למשוער. אל ארגונו הצטרפו תנועת חב"ד, הקהילה היהודית של מוסקווה של הרב גולדשמדיט, הרב הראשי של רוסיה אדולף שייביץ ואוליגרכים דוגמת פרידמן. במקביל זכו הוא וארגונו להכרה מצד הסוכנות היהודית, מדינת ישראל, ארגון הסעד האמריקאי ג'וינט, ארגון החינוך אורט ושאר הארגונים היהודיים בעולם. לזמן מה הפך גוסינסקי ליהודי מספר אחת ברוסיה.

אבל עד מהרה התברר כי הכל סובב סביב עסקים ופוליטיקה. האוליגרכים גוסינסקי, בוריס ברזובסקי (שהצהיר כי אינו רואה עצמו יהודי) ורומן אברמוביץ' החלו להיאבק על השפעה בקרמלין. זה היה בסוף שנות ה-90, בדמדומי שלטון ילצין השתיין, הקשיש והעייף. "המשפחה" - כינוי לכל אותם בני משפחה, עוזרים, מקורבים ובוחשים בקרבתו של ילצין, שרבים מהם התעשרו בזכות הקירבה על חשבון הקופה הציבורית - נחלקה לכמה סיעות. אברמוביץ' ניסה להריץ כמה מועמדים מטעמו לראשות הממשלה כמשקל נגד להשפעתם של גוסינסקי וברזובסקי על הממשלה.

חבורת האוליגרכים התפלגה והפיצול חדר גם לארגון היהודי של גוסינסקי. אברמוביץ' ואחרים הבינו כי גוסינסקי מנצל לא רק את עסקיו וקשריו אלא גם את רא"ק לקידום מעמדו על חשבונם. לפיכך החליטו מתנגדיו של גוסינסקי להחליש את יוקרת רא"ק וחיפשו חלופה יהודית הולמת. הם מצאו אותה בדמותם של לב לבייב ובערל לאזאר.

"הפגישה הראשונה שלי עם לב לבייב היתה ב-1992", מספר בערל לאזאר במשרדו במוסקווה, השוכן בבניין מודרני שמשמש מרכז לפעילות הארגון שהוא מייצג, "הפדרציה של ארגונים יהודיים ברוסיה" (פאו"ר). הבניין, מרכז קהילתי ותרבותי שבו יש גם בית כנסת, ממוקם בשכונת מרינה רושה ונקרא על שמה. במקור שכן כאן מבנה מעץ, שהוקם ב-1926 ואיכלס את בית הכנסת היחיד שנבנה בברית המועצות לאחר המהפכה. "מישהו סיפר לי על איש עסקים מישראל ונתן לי את מספר הטלפון שלו. צלצלתי אליו והזמנתי אותו לטקס ברית מילה".

כך החל שיתוף הפעולה שהפך את לבייב לאיש המשפיע ביותר, הפעיל ביותר והמחובר ביותר בקהילה היהודית של רוסיה, ואת לאזאר לרב הראשי של רוסיה.

ללאזאר יש פני תינוק שמשווים לו מראה צעיר יותר מ-41 שנותיו. הוא בן להורים שהיגרו מאירופה לארצות הברית והיו לחסידי חב"ד. הוריו נשלחו בשליחות הרבי מלובביץ' לאיטליה, שבה נולד ב-1964. כהוריו, גם הוא הפך לשליח חב"ד והגיע לברית המועצות ב-1987. הוא חזר לארצות הברית לזמן קצר, התחתן ושב למוסקווה לשמש רבה של קהילת חב"ד. ההיכרות עם לבייב, גם הוא חסיד הרבי מלובביץ', הפכה לקרש הקפיצה שלו בדרכו להצלחה והכרה. בזכות תרומותיו של לבייב הוקם ב-1997 ארגון פאו"ר. לבייב החל לתרום מכספו הפרטי - ההערכה היא שמדובר ב-10% מהכנסותיו מעסקי היהלומים - למוסדות שמנוהלים על ידי הרב לאזאר ואנשי חב"ד ברוסיה. "כמה שנים עבדתי בשיתוף פעולה מלא עם גוסינסקי ועם רא"ק", מדגיש לאזאר, "עד שגוסינסקי החל לנהל מסע פוליטי".

גוסינסקי הציב מועמדים משלו לנשיאות מול פוטין. אברמוביץ' תמך בפוטין. "אמרתי בגלוי", טוען לאזאר, "כי מה שעושה גוסינסקי אינו רצוי ויפגע בקהילה היהודית. אבל נשארתי בעמדת מיעוט. ואכן כעבור זמן מה החל האף-אס-בה לנהל נגדו מסע שכלל התקפה פיזית עליו. גוסינסקי טען שהם מתנכלים לו בגלל יהדותו והגדיר את מעשיהם כאנטישמיות וקרא ליהודי רוסיה לתמוך בו. יהודים רבים חשו שלא בנוח כי הצטיירו כאילו הם נגד הממשל. הם חשו שגוסינסקי הפך אותם לבני ערובה נגד הממשל. על רקע זה נועד כינוס גדול של נציגי 87 קהילות שאליו הוזמן גם הרב שייביץ. אבל הוא לא הגיע לכינוס והוחלט שממנים רב ראשי אחר. נכון שהרב שייביץ קבל על ההצבעה וטען כי היא היתה בלתי חוקית".

אבל יש גם גירסה אחרת להשתלשלות הארועים. היא פחות תמימה ממה שמתאר הרב לאזאר. זו גירסה שטוענת כי אברמוביץ', שהיו לו קשרים עסקיים עם לבייב, גייס את היהלומן הישראלי למאבק בעד פוטין ונגד גוסינסקי. בתמורה קיבל לבייב את תמיכת פוטין, שנבחר ב-2000 לנשיא רוסיה. תמיכה זו איפשרה לרב לאזאר לקבל במהירות שיא אזרחות רוסית ולזכות בהכרה בפועל כרב הראשי של יהודי רוסיה. הרב שייביץ נדחק לשוליים. ארגון פאו"ר של לבייב ולאזאר היה לחביב הממשל. ביטוי ברור לכך ניתן כשהנשיא פוטין השתתף בטקס מפואר של חנוכת מרכז פאו"ר במרינה רושה, ב-2001.

בכניסה לבניין מוצב שלט עם שמות התורמים. נמנים עמם לבייב, שותפו גיידמק, סלוצקר ואוליגרכים אחרים. אבל שמו של אברמוביץ' מזדקר מעל כולם. תרומתו להקמת הבניין הסתכמה בחמישה מיליון דולר. לאזאר ופאו"ר פרשו מרא"ק. גוסינסקי נאלץ ב-2000 לגלות מרוסיה ואחר כך למכור את נכסיו בה. השלטונות פתחו בחקירה נגדו על עבירות מס. הוא עבר לישראל ולאירופה, השקיע כאן בין היתר ב"מעריב" ובעיתונות רוסית ובשנה האחרונה הוא מבלה יותר באמריקה. במקומו נבחר לנשיא רא"ק ליאוניד נבזלין, משותפיו של חודרוקובסקי. אך לאחר כשנה, כשנוכח לדעת כי ממשלת פוטין תומכת בפאו"ר, הוא הבין כי הצבתו בראש ארגון המזוהה עם גוסינסקי שנוא נפשו של הממשל עלולה להיות לו לרועץ ולפגוע בעסקי יוקוס. נבזלין פרש והידרדרות רא"ק נמשכת עד היום.

יהודי החצר של פוטין

פאו"ר לעומת זאת משגשג בחמש השנים האחרונות. את ההצלחה של לבייב ולאזאר יש לייחס לכך שפוטין השתמש בהם במאבקו נגד גוסינסקי וקיבל מהם בתמורה מטרייה יהודית. אבל סיבה נוספת לקשר ההדוק בין ממשל פוטין לפאו"ר נעוצה בהבטחות של לבייב ולאזאר כי יעמידו לרשות פוטין את קשריהם ויסייעו לקרמלין לפתוח דלתות בפרוזדורי הממשל בוואשינגטון. חשוב מכל, הם נתנו לפוטין ולעוזריו להבין כי השפעתם ושתדלנותם יצליחו להביא לביטולו של חוק קונגרס ישן הקרוי על שמם של הסנטור הנרי ג'קסון וחבר הקונגרס צ'רלס ויניק. זה חוק שמסב לפוטין מורת רוח מיוחדת. הוא קובע כי מדינות, כמו ברית המועצות לשעבר, שמגבילות את חופש התנועה ומונעות הגירה חופשית של אזרחים לא ייהנו מהטבות סחר עם אמריקה. למרות שיהודי ברית המועצות לשעבר, ואחר כך רוסיה, הורשו להגר - החוק נותר על כנו.

גם יריביהם של לאזאר ולבייב מודים כי ארגונם הוא החזק והגדול ברוסיה. לאזאר מסרב להסגיר את תקציב הארגון, אבל לפי מקורות יודעי דבר מגלגל פאו"ר 35 מיליון דולר בשנה. כשליש מהכסף, או קצת פחות, מגיע הישר מכיסו של לבייב. והשאר בא מתרומות ברוסיה ומחוצה לה. לפאו"ר יש גם אגודת ידידים פעלתנית ומצליחה באמריקה. בימים אלה בונה פאו"ר בהשקעה של 70 מיליון דולר מתחם עצום ורב ממדים בצמוד למבנה במרינה רושה, במקום בו שכנה בעבר תחנת האוטובוסים המרכזית של מוסקווה. חלק מהמבנים מיועדים לשימור ונחשבים לנכסים אדריכליים. את הקרקע, שערכה נאמד בעשרה מיליון דולר, תרמה עיריית מוסקווה. המתחם יכלול בתי ספר, בריכת שחייה, אולמות ספורט ומוזיאון לתולדות העם היהודי.

אבל את הצלחת פאו"ר אין לייחס לקשרים ולכסף בלבד. שגשוג הארגון נזקף גם למסירות של פעיליו, רובם צעירי חב"ד שתמיד נכונים, בדבקות ובהתלהבות, לצאת לשליחות במצוות רבניהם, בתנאים לא תנאים, לאזורי הספר הרוסי. שהרי מה מונע מהתנועה הרפורמית, למשל, לשגר נציגים צעירים לפעילות דומה? הרב לאזאר מדבר על ארגון שמונה 200 קהילות ברחבי רוסיה ואשר מספק תמיכה רוחנית (תשמישי קדושה, שירותים דתיים ורבנים) וחומרית (מזון, חינוך, בריאות וסיוע כספי) למאות אלפי יהודים. "רק במוסקווה לבדה", הוא אומר בראיון, "קשורים אלינו 130 אלף יהודים".

יש המפקפקים בנתונים אלה. כשנתבקש פאו"ר לפני כשנתיים על ידי שרת הקליטה ציפי ליבני לספק לה את רשימת אותם יהודים, היא נדחתה בטענה מוזרה קמעה שמדובר בצנעת הפרט.

להצלחה יש גם מחיר. כמה טענות קשות מופנות כלפי הרב לאזאר. הראשונה היא שהוא הפך למעין יהודי החצר של פוטין. בכמה וכמה הזדמנויות הוא יצא בלהט להגנת הממשל והדף ביקורת שהושמעה על האנטישמיות ברוסיה. "אני לא יודע מה זה יהודי חצר", הוא מתגונן, "יש כאלה שכל מגמתם היא לדבר בגנות הממשל. אני מנסה להיות אוביקטיווי. המצב ברוסיה תחת פוטין השתפר. אנשים מקבלים פנסיות. רמת החיים עולה. יש גם תופעות שליליות שמן הראוי לבקר אותן. יש שחיתות בכל הרמות, אבל זה מצב אופייני לרוסיה ב-80 השנים האחרונות. מצב הרפואה על הפנים, ויש עוד תחלואים רבים אחרים".

מה בדבר אנטישמיות?

"יש בהחלט אנטישמיות וביטויי לאומנות. אבל הממשל מנסה להיאבק באנטישמיות. הממשל מחזיר נכסים של יהודים. פוטין שולח לי ברכות לראש השנה. יש כבוד ליהודים ואפשר להיות יהודי ולהסתובב ברחובות כיהודי בלי חשש".

אומרים עליכם שאתם מצניעים את הקשר לציונות ולישראל.

"לא נכון. אנחנו מאוד גאים בקשר עם ישראל ולא מצניעים אותו. רק בשנה שעברה אירגנו סיורים של 4,000 בני נוער בישראל. אבל אנו טוענים שצריך לכבד גם את היהודים שלא חושבים לעלות. הקהילה היהודית ברוסיה היא לא רק צינור לעלייה לישראל. יש אנשים שהתרגלו שרוסיה היא מקור לעלייה. אבל המצב משתנה. ברוסיה חיים יהודים שלא חושבים לעלות לארץ. אנו חייבים לדאוג גם להם. הגישה שלנו היא שיהודים צריכים להרגיש כיהודים ושהם צריכים להחליט בעצמם היכן הם רוצים לחיות ולא שמישהו יחליט עבורם. אנו מאמינים שיש את ישראל, אך גם צריך להיות יהודי".

מה בדבר הטענה שפאו"ר הוא ארגון דתי? למה חדר הכושר במרינה רושה פתוח לסירוגין לפעילות נפרדת של נשים וגברים?

"אנחנו לא ארגון מיסיונרי. מי שנכנס בשערינו הוא חילוני ואין לנו עניין לכפות עליו את דעתנו. אנשים מסתובבים בבניין בלי כיפות. רוב התלמידים בבתי הספר שלנו הם חילוניים. אבל אנו גם בהחלט מחנכים ליהדות וליידישקייט".

למרות הכל, בחודשים האחרונים מסתמנת ירידה מסויימת במעמד פאו"ר. זה נובע בין השאר מהורדת הפרופיל של רומן אברמוביץ' (שמכר באחרונה חלקים מחברת הענק שלו "סיבנפט" וצימצם את פעילותו העסקית ברוסיה) ובמקביל מפיחות שחל בהשפעת לבייב בקרמלין. סר חינם של הפקידים שעימם שיתף פעולה והם איבדו מכוחם. חוץ מזה, לפאו"ר ולבייב אורבת סכנה נוספת. קוראים לה ארקדי גיידמק.

פרזידנט גיידמק

ההמולה בבית הכנסת הגדול ברחוב ספסוגלינשקי (לשעבר רחוב ארכיפובה) במוסקווה רבה. המבנה המרשים וההיסטורי על כיפתו עובר שיפוצים ומתיחת פנים לקראת האירועים, שיתקיימו בעוד עשרה חודשים, לציון 100 שנים להקמתו. רב בית הכנסת הוא אדולף שייביץ. השיחה עימו מתקיימת במשרדו הצנוע. שייביץ איננו יקיר הקרמלין. לאזאר נהנה ממעמד חזק בהרבה.

"מה שקרה", הוא מסביר, "לא קשור לדת אלא לפוליטיקה ולביזנס. הנשיא מזמין אותו לקבלות פנים ואותי לא מזמין. אני לא נעלב".

כאן המקום לציין שהחוק הרוסי בכלל לא מכיר במושג של רב ראשי. "למעשה", מודה פרופסור מיכאיל צ'לנוב - "כל ארגון יכול למנות לעצמו רב ולהעניק לו תואר מפוצץ". והוא מוסיף בצחוק: "גם אתה יכול להיות רב ראשי אצלנו". במלים אחרות, הרבנים שייביץ ולאזאר, שמתהדרים בתואר רב ראשי לרוסיה, או הרב גולדשמדיט, הרב הראשי של מוסקווה, הם מינויים של ארגונים יהודיים ולא של ממשלת רוסיה. ברוסיה מתקיימת הפרדה המעוגנת בחוקה בין דת למדינה.

רבנים ראשיים לא חסרים ברוסיה, וגם ארגונים יהודים יש בשפע. פרופסור צ'לנוב, מרצה לבלשנות באוניברסיטת מוסקווה ודיקאן האקדמיה על שם הרמב"ם בעיר, הוא לא רק פרשן, הוא גם עסקן שעומד בראש ארגון יהודי בשם "הוועד". זה לא מספיק לו. ב-2003 הקים את ארגון האוטונומיה התרבותית הלאומית ושנה קודם נמנה על מייסדי "הקונגרס האירו-אסיאתי היהודי", יחד עם האוליגרך היהודי אלכסנדר משקביץ, שבסיס עסקיו בקזחסטאן.

הרב שייביץ הוא בן 68. הוא נולד ברוסיה, עבד כמהנדס בחברובסק ולאחר שלמד שבע שנים בישיבה בבודפשט מונה עוד בתקופת המשטר הסובייטי לרב הראשי של יהודי רוסיה. מאליו מובן שהיה רב מטעם. הוא המשיך להחזיק בתואר עד 1998. אז אימץ לעצמו הרב לאזאר תואר דומה. "הם", הוא אומר, בהתכוונו ללבייב, אברמוביץ' ולאזאר, "הקימו ארגון שכוון נגד גוסינסקי. עקב כך הם קיבלו הכל מהממשלה הרוסית. כולל אזרחות ותואר של רב ראשי לרב לאזאר. נפתחו בפניהם כל הדלתות".

ומה מעמדך?

"אני לא קשור יותר לממשלה וברוך השם הממשלה לא מפריעה לנו. אנחנו חופשיים לעשות כיום מה שאנו רוצים".

ועכשיו שיש לכם פטרון בדמותו של גיידמק יש סיכויים שהארגון שלכם יתעצם?

"כן. אני מקווה מאוד שהמצב שלנו ישתפר. ארקדי כבר חצי שנה הפרזידנט שלנו. הוא מסייע לנו ותורם לנו בעין יפה. זה מאפשר לנו להתרחב. יש לנו כבר 80 קהילות ברוסיה. אנחנו שולחים להם רבנים, תשמישי קדושה ומזון כשר ומסייעים להם לשפץ ולהקים בתי כנסת".

מה דעתך על טענת הרב לאזאר שהממשל לא אנטישמי?

"אין פוליטיקה של אנטישמיות. אבל גם בקרמלין ובמקומות אחרים בממשל יש בהחלט ביטויים של אנטישמיות. בעיה נוספת היא שהממשלה והתביעה הכללית לא עושות מספיק לעצור את שטף הפרסומים הלאומניים והאנטישמיים. יש חוקים טובים, אבל אין מאמץ לאכוף אותם".

לפני כחצי שנה הפתיע גיידמק כשנבחר לנשיא קארו"ר. "אין הבדל בעיני בין קארו"ר לפאו"ר", מציין גיידמק בראיון שמתקיים במשרדו של הרב שייביץ. גיידמק, בחליפה שחורה וצווארון פתוח ללא עניבה, חובש לראשו כיפה שחורה גדולה. "כולם ארגונים יהודיים, אבל קרוא"ר העניקו לי כבוד ובחרו בי כנשיא". את עלות השיפוצים, כתשעה מיליון דולר, מממן כאמור גיידמק. לדבריו, הוא עושה זאת מתוך תחושה עמוקה של זהות היהודית. "כשהייתי נער בברית המועצות נהגתי לבוא לבית הכנסת. דודי היה במשך 50 שנה שמש בית הכנסת. בשבילי זו סגירת מעגל".

גיידמק עזב את ברית המועצות בגיל 18. הוא עלה לישראל ב-1972, מאס בה לאחר כחצי שנה והיגר לצרפת שבה עשה את מרבית הונו, בעסקי תרגום, סחר כללי ומכירות נשק רוסי וצ'כי לאנגולה. לפני כמה שנים הוחשד בצרפת בעבירות מס ובמתן שוחד ואז גם שב לישראל והשתקע בה.

במחצית השנייה של שנות ה-90 הכיר גיידמק את לבייב והשניים הפכו לשותפים. את ההתעוררות היהודית של גיידמק יש לייחס להיכרותו עם לבייב. במשך שנים הוא תרם בסתר למוסדות דת בישראל ונמנה על התורמים הגדלים של פאו"ר. שמו מתנוסס כאחד התורמים בבית הכנסת של הרב לאזאר במרינה רושה. אבל בשנה האחרונה נראה כי הוא שינה את הגישה. במקום לשמש כינור שני, לצד לבייב, הוא החליט לנגן כינור ראשון בקהילה היהודית של רוסיה. לשם כך היה לפטרון של קארו"ר. בנוסף לתרומתו לשיפוץ בית הכנסת הוא התחייב לתרום חמישה מיליון דולר בשנה לתקציב השוטף של הארגון. החלטתו התקבלה במקביל לפירוק מרבית שותפויותיו העסקיות עם לבייב ולהתקררות הקשר האישי בין השניים.

האמת היא שיחסי לבייב וגיידמק אינם מובנים גם למי שמכירים היטב אותם. יש שם שנאה ואהבה וכנראה גם מאזן אימה. כל אחד מהם מכיר טוב מדי את הסודות העסקיים האפלים ביותר של רעהו. השתלטות גיידמק על קארו"ר היא חלק מהמהלך שכולל את רכישת בית"ר ירושלים. הוא לא מסתיר כי המטרה היא שיפור יחסי הציבור שלו ודימויו ומחיקת כתמי העבר שדבקו בו. גיידמק החליט להפוך לאישיות ציבורית מכובדת.

הוא במצב רוח קרבי. "אני לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. תמיד הייתי כאן בבית הכנסת. כיום זה נקרא קארו"ר אבל תמיד הייתי כאן. אני בן 53 ויש לי עבר מוכח של פעילות ואני לא צריך להוכיח שום דבר".

אבל מקורביו רומזים כי בכוונתו להפוך את קארו"ר לארגון היהודי הגדול ברוסיה על חשבון לבייב ופאו"ר. לשם כך הוא שוקל למנות איש ציבור נכבד מישראל לתפקיד מנכ"ל הארגון ולהביא מישראל רבנים מוכרים וידועים שיפעלו בקהילה. כחלק מהאסטרטגיה שלו הוא התמנה לפני כמה שבועות גם לנשיא בית"ר העולמי.

אתה ממשיך דרכם של זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין?

"זו תהיה חוסר צניעות מצדי לומר שאני ממשיך דרכם של ז'בוטינסקי ובגין. אני אנסה רק להעניק לתנועת בית"ר מנסיוני".

אתה תומך באידיאולוגיה של בית"ר?

"אני תומך בהחלט בעמדות בית"ר. אבל התנועה נוצרה עוד לפני הקמת מדינת ישראל ואולי יש מקום להתאמת המטרות שלה למציאות של ימינו".

אתה מתכנן להשתלב בפוליטיקה בישראל?

"לא. אין לי שום כוונה להצטרף לפוליטיקה בישראל. ואין לי רצון להיות פוליטיקאי מקצועי. צרכי הכספיים סופקו כבר במקומות אחרים וגם הדימוי שלי כבר נקבע. כל מה שאני רוצה זה לחדש את תנועת בית"ר, גם ברוסיה. וכצעד ראשון אתמוך כספית במחנות קיץ של צעירי בית"ר שיתקיימו ברוסיה".

יושב ראש הכנסת רובי ריבלין, הרואה בעצמו מעין שומר החותם של הז'בוטינסקאות וההדר הבית"רי, הזדעזע כשהתברר לו שגיידמק מונה לתפקיד נשיא תנועת בית"ר העולמית. "היום הכל כסף", הוא מתלונן. "פעם בית"ר פירושו היה נשמה ורק אחר כך כסף. בזמנו תנועת בית"ר לא ניתנה לרכישה בכסף. דור דור ונשיאיו. פעם נציבי בית"ר היו מנחם בגין, היום נשיא בית"ר זה גיידמק. בעידן המקצועני כנראה שמנורת השמן היא של כסף ולא מנורה בית"רית של ז'בוטינסקי. הוא קנה את בית"ר ירושלים כמו היתה חברה עסקית וכעת הוא רוכש כנראה את תנועת בית"ר העולמית".

קהילה זקנה ומצטמקת

"ברור שהעניין של הממשל בקהילה היהודית הולך ופוחת. הדיווידנדים לא נראים. פוטין מתחיל להבין שהאוליגרכים היהודים הם לא כל כך משפיעים כמו שנדמה להם. לבייב הבטיח לבטל את חוק ג'קסון וויניק ולא עשה זאת. אם האוליגרכים היהודים לא מספקים לו את הסחורה - בשביל מה פוטין צריך אותם"?

לב קיצ'בסקי אינו אוליגרך. הוא עיתונאי, והוא יודע על מה הוא מדבר. זה עשר שנים הוא מסקר את הקהילה בשביל הסוכנות הטלגרפית היהודית. להערכתו, יש פער הולך וגדל בין היהודים ברוסיה לבין מי שמתקראים, לעתים מטעם עצמם, "מנהיגי הקהילה". רוב היהודים, כ-80%, לא מאורגנים בשום מסגרת. הרב לאזאר אולי מתגאה במאות קהילות שקשורות לפאו"ר; הרב שייביץ וגיידמק מדברים על העמקתם חדירתם; אבל אלה משאלות לב. ברוב הקהילות קשה למצוא מניין. הקהילות המאורגנות משולות לגנרלים בלי דיוויזיות. היהודים שבשמם מתיימרים המנהיגים לפעול לא מתרשמים. בכלל, יש ויכוח נוקב כמה יהודים מתגוררים ברוסיה. בנתיב ובמשרד החוץ מעריכים כי מספרם מגיע לכ-600 אלף. מחקר שנעשה לאחרונה במכון לחקר בעיות סוציואקונומיות במוסקווה הגיע למסקנה כי המספר הוא פחות מ-300 אלף. זו קהילה זקנה. גילה הממוצע 57. מסקנת המחקר היא שבעוד עשר שנים לערך תדעך הקהילה. חלק יהגרו לישראל או למערב, חלק ימותו, השאר יתבוללו לחלוטין ויחדלו לראות עצמם יהודים.

"הקול הברור היחיד שנותר הוא של פאו"ר", מסכם קיצ'בסקי. "אם יש ארגון שיכול לטעון שהוא מייצג את הקהילה זה הארגון של לאזאר. זה הנציג היחיד שהממשל מוכן להתייחס אליו. זה מאוד נחמד שגיידמק מנסה להקים חלופה. אבל הוא חסר ניסיון ואני לא מאמין שהוא יצליח. שמעתי שמועות שעוצמתו של לבייב נחלשת אבל עדיין לא ראיתי הוכחות לכך. בכל זאת, לפאו"ר יש שתי בעיות: במהותו זה ארגון דתי שלא מצליח לתקשר עם הרוב החילוני; והוא הפך לחלק בלתי נפרד ממסד פוטין. אין לו עצמאות וחופש פעולה. כתוצאה, לקהילה היהודית ברוסיה אין עצמאות. היא קשורה לממסד. אני מודאג מיום סגריר, כשיהיה צורך להגן על היהודים ולדאוג לביטחונם. מי יעשה זאת? לאזאר? סלוצקר? גיידמק? פרידמן? הרי כולם אוכלים מידו של הממשל. ואתה לא נושך את היד שמאכילה אותך".

הדפסה |
שלח לחבר:  שמך: אימייל הנמען:
תגובות
הוספת תגובה
כותרת:

תגובה:


1. דבר בעיתו
(2005-11-25 17:01:18)
דבר בעיתו מה טוב!
2. בקיצור הכל ברוסיה בשאר מאפיה
(2005-11-26 20:19:24)
בקיצור הכל ברוסיה בשאר מאפיה
3. מעשה הוא העיקר
(2005-11-26 20:37:31)
למדנו ב"דבר מלכות" האחרון:

(ש"פ חיי שרה תשמ"ב סימן ל"א - הודפס ב"דבר מלכות" לש"פ חיי שרה שנה זו)


כאשר מדובר אודות המחשבה וההתבוננות, רגש שבלב וכו - ייתכן שהחשבון שלו הוא "חשבון צדק" וייתכן שהוא טועה בחשבון, ומטעה אחרים, בעשותו החשבון באופן שמוסיף או גורע וכו.

אבל כאשר מדובר אודות המעשה בפועל - שוב אי אפשר לטעות או להטעות אחרים כו, כי אפשר להביט ולראות מה נעשה בפועל ממש.

ובנוגע לעניינינו:

כאשר מדובר אודות הפעולה וההשתדלות לזכות את כל בנ"י בקניית אותיות בספר תורה -טוען הוא ומספר, שהוא מתעסק בזה ב"שטורעם" גדול: הוא רץ ומתרוצץ כל היום, אינו נותן מנוחה לעצמו, לבני ביתו, לאחרים וכו, ומתעסק ומשתדל בזה ככל האפשרי.
הנה לאחר כל זה אומרים לו: קח פיסת נייר וכתוב בדיוק מה הם התוצאות בנוגע למעשה בפועל - מהו מספר המדוייק של היהודים שקנו אותיות בס"ת ע"י פעולותיך!

וטוען הוא: למאי נפק"מ מה הם התוצאות בנוגע לפועל, העיקר שהוא עשה את שלו, והרי הוא השתדל והתעסק בזה בכל החיות וכו?!

וטוען הוא ששמע כמה פעמים בעת ההתוועדויות שהוא צריך לעשות את שלו, מבלי להתחשב אם הדברים יפעלו על הזולת או לא, כי הזולת הוא בעל בחירה, והוא אינו בעה"ב על הזולת להכריח אותו להתנהג באופן מסויים!

שאר הדברים הנאמרים בעת התוועדות - אינו שומע, אבל עניין זה (שהעיקר הוא המעשה והפעולה שלו, מבלי להתחשב מה היא התוצאה בפועל) הרי הוא שומע היטב, וזה נקלט אצלו בטוב ("ער האט דאס דערהערט"), ונעשה "דם ובשר כבשרו" - מאחר שעי"ז יכול ללמד זכות על עצמו!
...
כאשר מתעסק במילוי שליחותו באופן המתאים (שאינו משנה בזה וכו), מובטח לו שיצליח במילוי שליחותו, ובאופן שמתבטלים כל המניעות והעיכובים, ועד שנפעל כללות העניין דאתהפכא חשוכא לנהורא.
4. "סוס לכרוב עליו
(2005-11-26 20:38:27)
למדנו ב"התקשרות" האחרון:

(ב"התקשרות" האחרון: "התקשרות" תקצ"ב, ע 11, עפ"י תו"מ כרך 11, ע 176)


כאשר שולחים יהודי בשליחותו של הרבי, ובהגיעו למקום שליחותו שוכח הוא על מטרת השליחות, ומניח לעצמו להמשך אחר "חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסת" - העניינים הגשמיים של המקום - ואח"כ מתרץ את עצמו על כך שלא פעל את שליחותו - שפלוני או אלמוני אשמים בכך!..
כששואלים אותו - כמה יהודים התחילו ללמוד חסידות מאז הגיעו למקום שליחותו - אין לו מה לענות, כיון שהוא עסוק בעניינים אחרים לגמרי. הוא צריך "סוס לרכוב עליו", ומתהלך בין "אנשים חשובים"... - וסבור שבכך הוא ממלא את את הכוונה!..


© 2018 COL תקשורת - כל הזכויות שמורות אין המערכת אחראית לתוכן המודעות ואמיתותן