קבע כעמוד הבית
|
הוספה למועדפים
|
פרסם אצלנו
|
צור קשר
|







ר' שלמה קאליש: "השנים הרעות כבר מאחורינו"
(יום שישי, כ''ט אלול תשס''ג)
תחת הכותרת "השנים הרעות כבר מאחורינו" מפרסם היום העיתון 'בשבע', ראיון ארוך עם ה'גורו' של עולם הטכנולוגיה בארץ, חסיד חב"ד, ר' שלמה קאליש.

בראיון מספר ר' שלמה על חיי הילדות שלו, על התקופה בה שירת כטייס בחיל האויר ועל חייו כיום כאיש היי-טק. בסיום הראיון ממליץ ר' שלמה להשקיע כיום ב'היי-טק': "היום זה הזמן להשקיע בטכנולוגיה".

COL מגיש את הראיון המלא. לקריאת הראיון לחץ על "כתבה מלאה".
את הראיון עם שלמה קליש התחלנו בחדר העבודה, או שמא צריך לקרוא לו חדר הלימוד. על המדפים מאות ספרי קודש, רבים מהם מבית חב"ד, כגון 20 כרכי 'בית משיח', אוצר סיפורי חב"ד, ילקוט משיח וגאולה, קלטות 'לראות את מלכנו'. המחשבים (הנייד והנייח), המדפסת וקסדת הטייס הם כמעט הפריטים היחידים בחדר שיכולים להעיד שבעליהם הוא לא רק תלמיד חכם, אלא גם איש הייטק. ולא סתם איש היי-טק, אלא אחד מהגורואים הגדולים של הטכנולוגיה בארץ – שלמה קליש.



ד"ר שלמה קליש (51), טייס, חוזר בתשובה, מנהל קרן הון ג'רוזלם גלובל, נשוי לרונית ואב לשמונה, הוא יליד חיפה. הוריו הגיעו אמנם מבתים חרדיים, אבל המשפחות משני הצדדים הושמדו כמעט כולן בשואה, ובארץ הם הסתפקו באורח חיים מסורתי: חגים, קידוש בשבת וכדומה. קליש האב שהגיע חסר כל מאירופה, התחיל כפועל בניין ועם הזמן פתח חנות מכולת בשכונת קריית אליהו. "אפשר לומר שהוריי היו זעיר-בורגנים", אומר הבן. "עבודה קשה מהבוקר עד הלילה, פרנסה בדוחק". שלמה קליש הלך למסלול רגיל של 'חיפה האדומה' בתקופת אבא חושי: בית ספר יסודי ואחר כך תיכון עירוני ה'.



הטייס מחיפה



ואז התגייסת לקורס טיס. היה לך דחף להיות טייס?



"האמת שלא, לא הייתי מאלה שתמיד רצו להיות טייסים, לא ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות בצבא. פשוט קיבלתי את הזימון למבדקים, עברתי אותם, וככה העניין התגלגל ומצאתי את עצמי בקורס טיס. תוך כדי הקורס פיתחתי אמביציה לסיים אותו ולהצטיין".



היו אז חבר'ה דתיים בקורס?



"כמעט שלא. איתי בקורס לא היה אף חובש כיפה. באותה תקופה היו הרבה קיבוצניקים בקורס, ובקורס אחרי היה בחור דתי, קיבוצניק מטירת-צבי".



קליש סיים את הקורס בשנת 1972 כטייס סקייהוק – 'סוס העבודה' של חיל האוויר באותה תקופה, יחד עם הפאנטומים. מלחמת יום כיפור תפסה אותו בבסיס תל-נוף.



"לפני המלחמה", הוא מספר, "היתה תקופה של כמה חודשים שהיינו נכנסים לכוננות כי המצרים היו עושים תרגילים גדולים, ואחר-כך היה מתברר שזה באמת תרגיל ולא הכנה למלחמה. בדיעבד אולי הם לא תקפו כבר אז כי הם ראו שאנחנו נערכים. בערב יום כיפור, כשאמרו ששוב יש כוננות, כבר היינו די שאננים. עברנו את זה ארבע או חמש פעמים לפני כן. יצאנו הביתה והיינו אמורים להיות ליד טלפון למקרה שיזעיקו אותנו.



"גרתי אז בתל-אביב עם עוד שני טייסים בדירה. בארבע בבוקר צלצל הטלפון והוזעקנו לטייסת. כשהגענו הכניסו את כולם לתדריך ואמרו לנו שהסורים והמצרים עומדים לתקוף בשעה שתיים בצהריים. התחלנו לעבור על תוכניות לתקיפת מנע. היינו אמורים לפגוע בשדות התעופה שלהם ובבסיסי הטילים. כבר היינו בדרך למטוסים כשהגיעה הודעת הביטול.



"רק אחרי המלחמה התברר לנו שהיה לחץ אמריקני על גולדה לא לתקוף. היא שאלה את דדו ודיין מה יקרה אם לא נתקוף, והם אמרו שגם ככה נשבור להם את העצמות. זה כמובן הפוך לגישה של התורה – 'הבא להורגך השכם להורגו'. גם אי אפשר לעשות חשבון אפילו על נפש אחת מישראל בגלל מה שיגידו הגויים. בדיעבד ברור לי כטייס שאם היינו מנטרלים מבעוד מועד את הטילים שלהם, חיל האוויר היה יכול לפגוע בשיריון שלהם ביעילות הרבה יותר גדולה.



"בשתיים היתה סירנה. היה בלגאן עצום של כמה שעות. בהתחלה חשבו שעומדים לתקוף את הבסיס עצמו, אז הורידו את הפצצות והזניקו מטוסים לאוויר עם טילים נגד מטוסים. כשהתבהרה התמונה הוציאו כמה מטוסים לתקוף את הגשרים שהמצרים הניחו על התעלה. חלק מהמטוסים נפגעו בתקיפה, וגם מפקד הטייסת שלנו נהרג מפגיעה של טיל.



השיריון הסורי נעצר



"אני זוכר שהיתה אווירה קשה מאוד ביום הראשון; לא ידענו מה קורה, היתה אי ודאות עצומה, הרגשנו שתפסו אותנו לא מוכנים. למחרת בבוקר הובהלנו לתדריך מוקדם: כל המטוסים עוברים לחזית הסורית, שם המצב אפילו יותר חמור. המשימה שלנו לא היתה יותר מדי מוגדרת – אמרו לנו לתקוף את הטנקים הסוריים. חיכינו מעל צפת לתורנו לתקוף, ואז הבקר אמר לנו לטוס מכיוון הכנרת לנאפח לאורך כביש יהודיה בצפון הכנרת, ומה שנראה נתקוף. מיד חשבתי לעצמי, אם כל מה שזז צריך לתקוף אותו, משמעות הדבר היא שאין שם כוחות שלנו – הסורים השתלטו על הכל! הרגשנו שרק אנחנו יכולים להציל את המדינה.



"טסנו נמוך כדי להתחמק מהטילים הגדולים אלה שמונחים ממכ"ם, אחרי דקת טיסה מהכנרת ראינו את השיריון הסורי. מה שמוזר היה שהם לא היו בתנועה, אלא בחניון, למרות שלא היה שום דבר שיכול היה לעצור אותם. מי ומה עצר אותם. לקב"ה פתרונים.



נכנסנו למסלול תקיפה ותוך כדי התארגנות לצלילה לעבר הטנקים, אני מרגיש זעזוע במטוס, הסתכלתח וראיתי שובל עשן של טיל מהטנקים עד אלי. הבנתי שפגע בי טיל כתף. כמו הטילים שירו על מטוס ארקיע בקניה. אלה טילים שמתבייתים על חום המנוע. במקרה כזה צריך להעיף מיד את כל הפצצות, יש כפתור חרום מיוחד לזה. מיד אח"כ אתה צריך לנחות בבסיס הקרוב. זה הנוהל הרגיל. אבל, אני הרגשתי באותו רגע ש'כל המדינה עלי', אז בדקתי את תפקודי המטוס במהירות, ראיתי שהכל עובד, אז החלטתי לגמור את ההפצצה ורק אז לכנוס. וכך עשיתי, פגעתי בטנקים ההם ומיד שברתי מערבה לכיוון בסיס רמת דוד. המטוס השני שהיה איתי התקרב אליי וראה שנפגע לי רק צינוד הפליטה ונחתתי נחיתת חירום ברמת-דוד. בתחקיר חטפתי על הראש למה לא חזרתי מיד. אבל מי שלא היה שם לא יוכל להבין את חומרת המצב. אותו יום חיל-האוויר עצר את הסורים. "בעצם", הוא מתקן, הקב"ה עצר אותם, הכניס בהם פחד ככה שהם עצרו מעצמם. זה לדעתי חלק חשוב בבלימה שלהם. בינתיים הגיעו הכוחות שלנו שהתארגנו.



הלקח שאני למדתי הוא "אל תאמר כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה". אז הגאוותנות הזו היתה מאוד נפוצה. היום פחות.



בשליחות האקדמיה



כשקליש סיים את חמש שנות השירות שלו, בשנת 1975, הוא החל ללמוד מתמטיקה באוניברסיטת תל-אביב.



למה דווקא מתמטיקה?



"האמת, לא ידעתי עוד מה אני רוצה לעשות, ומתמטיקה זה בסיס להכל".



אחר כך המשיך קליש במסלול ישיר לדוקטורט ב-MIT בבוסטון, הנחשבת לאוניברסיטה הטכנית הטובה ביותר בארה"ב, אם לא בעולם כולו. במסגרת הלימודים הוא נפגש גם עם שמנה וסלתה של החברה הישראלית שהגיעה ללמוד באוניברסיטאות המפורסמות בעיר, כמו הארוורד ו-MIT. בין השאר הכיר את עדי שמיר, מומחה עולמי להצפנה ממכון ויצמן, מוטה גור שלמד קורס בהארוורד, יוסי בן-חנן, רן פקר ועוד רבים אחרים.



"באותה תקופה", הוא מספר, "עדיין הייתי חילוני, אבל כבר אז התחיל אצלי מהפך מסוים, כי כשאתה נמצא בגלות, פתאום הישראלים מתחברים אחד לשני ועושים חגים יחד – ליל סדר למשל, או יום העצמאות. אתה מתחיל להרגיש שאתה שונה מכל הגויים שם, במיוחד בזמן הכריסמס עם עצי האשוח והמנגינות של חג המולד. באותה תקופה נולדה גם בתי הראשונה, וגם זה הזיז לי משהו – מרגע שהיא נולדה התחלנו לעשות קידוש וארוחות שבת, למרות שעדיין לא הרגשתי דתי או יהודי בכלל. אבל כן הרגשתי שאני לא רוצה לנתק את השרשרת. למרות שלא האמנתי בה, לא רציתי לנתק אותה".



קליש סיים את הדוקטורט, שנושאו היה המצאות – איך לחזות את הביקוש להמצאה מסוימת ואיך לשווק אותה – אחרי ארבע שנים, ותכניתו היתה להמשיך באקדמיה שנתיים-שלוש ואז לחזור ארצה. הוא החל לעבוד באוניברסיטת רוצ'סטר בניו-יורק ב-1981.



"העבודה היתה מרתקת. בכלל, ארה"ב זו ארץ שקל לחיות בה. קנינו בית יפה בעשירית מהמחיר שלו, ואת השאר קיבלנו בהלוואה. היו לי תנאים טובים. אמנם עבדתי קשה מאוד, כי בארה"ב עושים הכל ברצינות, לא כמו בארץ, אבל נהנינו מאוד. התחברתי, לדוגמה, לקלוב תעופה, מועדון של טייסים. היינו 70 איש והיו למועדון חמישה מטוסים. בכל פעם שמישהו רצה לנסוע, הוא היה מזמין את המטוס וטס לאן שהוא רוצה בזיל הזול. למעשה, כל פעם שהייתי רוצה לנסוע בתוך ארה"ב הייתי עושה את זה במטוס פרטי".



למה לחזור לארץ?



אם היה לכם כל כך טוב, למה בעצם חזרתם ארצה?



"זה היה התכנון מראש – לעשות כמה שנים בחו"ל ואז לשוב. אלא שאז התחלתי לנתח את המהלך גם מבחינה שכלית, כי מבחינה רגשית היה ברור שאנחנו שייכים לארץ. אבל בתור אקדמאי, איש מינהל עסקים, רציתי להבין גם מבחינה שכלית למה אני עושה את זה. וכמה שלא ניתחתי את זה, לא הצלחתי להבין. מבחינה כלכלית המשכורת שם היתה מעל 100 אלף דולר. בארץ הייתי אמור לקבל רבע מזה. מבחינה אקדמית ארה"ב היא מרכז העולם, והארץ היא, מה לעשות, פרובינציה. מבחינת איכות חיים, שם אין מילואים, מלחמות ופיגועים (לפחות באותם ימים). אז למה אני חוזר?"



הדיסוננס הזה נשאר גם כשמשפחת קליש חזרה ארצה בקיץ 1984, באמצע תקופת האינפלציה המטורפת (עשרות אחוזי אינפלציה בחודש, מאות בשנה). לא היה איש מבין חברים הרבים שלא התפלא למה הם חוזרים.



"כמובן", אומר קליש, "אני לא הייתי היחיד שחזר ארצה אחרי שהות בארה"ב, רבים מחברי למדו או עבדו כמה שנים שם. אבל התשובות שהם נתנו לעצמם לא סיפקו אותי: 'נולדנו בארץ, היינו בצופים, הלכנו בוואדיות. אנחנו רוצים שגם הילדים שלנו יהיו בצופים וגם ילכו בוואדיות ויכירו את העצים'.



"שאלתי את עצמי: אז מה אם במקרה נולדתי כאן? הרי הורי לא נולדו בארץ. ילדי נולדו בארה"ב. למה אני צריך לסכן אותם פה בגלל שבמקרה נולדתי כאן? זו היתה הנקודה שבה התחלתי לחשוב בכיוונים שחילונים 'רגילים', כאלה שהולכים בתלם, לא מגיעים אליהם. לאדם חילוני אין משהו כמו חודש אלול, שבו הוא אמור לעצור ולעשות חשבון נפש. אדם כזה, במיוחד אם הוא הישגי, נע במסלול מוכתב מראש – לימודים, צבא, אוניברסיטה ואחר-כך עבודה. אם זה באקדמיה זה אומר לעשות דוקטורט, לפרסם מאמרים. לפרסם ולפרסם. לקבל פרופסור חבר, להמשיך לפרסם. לקבל פרופסור מן המניין. כשאתה מגיע סוף סוף להישגים האלה, אתה מוצא עצמך בגיל 45 מרגיש שפיספסת את החיים. אין לאורך הדרך זמן להרים את הראש ולשאול אם בשביל זה עבדתי, אם זה באמת הייעוד שלי בחיים. דווקא הדיסוננס הזה של החזרה הבלתי ברורה ארצה נתן לי את הדחף להרים את הראש מעל המים ולברר לעצמי מה אני באמת רוצה. זה היה תחילת תהליך החזרה בתשובה שלי.



פתאום גיליתי עומק



איך זה המשיך?



"נסעתי להורים בחיפה לראש השנה, והלכנו לבית כנסת. שם פגשתי בחור שהכרתי בחיפה 20 שנה לפני כן – מוטי קרפל (היום איש 'מנהיגות יהודית'). פתאום אני רואה אותו בבית הכנסת עם זקן ארוך. לא הבנתי מה קרה לו. אז הוא הזמין אותי אליו הביתה לשיחה. היו לי כמובן עוד חברים שחזרו בתשובה, אבל זה תמיד נגמר ב'שלום שלום', והייתי נפרד מהם בהרגשה שהם התחרפנו קצת.



"הפעם, בגלל שהייתי כבר בהתלבטות, החלטתי ללכת אליו. הוא הציע שנלמד משהו. הוציא ספר עם מאמר על מבנה המוח. יש צד ימין – צד החוכמה הלח והקר, וצד שמאל – צד הבינה החם והיבש. באותה תקופה זה היה אחד התחומים החמים במדע, החלוקה של המוח לשתי אונות. הייתי בטוח שמדובר באיזה רב צעיר ומעודכן שלוקח רעיונות מדעיים, כותב אותם בלשון תורנית ומנסה להתאים אותם למורשת ישראל. מוטי אמר לי 'זה הרבי מלובאוויטש, הרבה הקודם. הוא כתב את הדברים לפני 70 שנה. אבל אלה דברים עתיקים מאוד שמבוסססים על הקבלה'.



"זה נתן לי 'זץ' רציני, כי אני בתור אחד שגדל בחיפה האדומה על תפיסות כמו 'הדת היא אופיום להמונים' או 'דת היא משהו שנועד לאנשים שלא הבינו למה יש רעמים וברקים', ופתאום ראיתי שיש בדת עומק עצום. החלטתי שאני מוכרח ללמוד יותר והתחלתי ללכת לשיעורים אצל הרב גינצבורג. מה שמיוחד אצלו בפרט ובחב"ד בכלל, זה שאין נושא שהוא לא מטפל בו: מדע, פסיכולוגיה וכל פרד"ס התורה.



"רציתי לעשות את התהליך בצורה יסודית, ולא לעזוב הכל במכה אחת וללכת ללמוד כל היום בישיבה. התחלתי לקיים מצוות, להתפלל, לשמור שבת. הרגשתי שאני מתחבר. בסוף 1989, כשכבר קיימתי את כל המצוות, נשאר רק דבר אחד – לשים כיפה. יום אחד הופעתי לאוניברסיטה עם כיפה. הסטודנטים קצת התלחשו ביניהם, אבל בזה נגמר העניין. באשר לחברי המרצים, היו כאלה שקיבלו וכיבדו, והיו כאלה שהיו בשוק ורצו להבין אם קרה לי איזה משבר נפשי. אני יכול להבין אותם, זה נוגע בנקודה מאוד רגישה לכל אחד, כי אם לקליש, 'אחד מהחבר'ה', זה קרה, זה יכול לקרות לכל אחד!



כי מציון ייצא היי-טק



איך הגעת להייטק?



באוניברסיטה התמחיתי בניהול שיווק וייזום של מוצרים חדשים. החזרה בתשובה 'יישרה לי את השכל' מבחינה זו, כי לפי התורה בן אדם צריך להתפרנס, אבל צריך בעיקר ללמוד. רוב העבודה באוניברסיטה, בוא נודה על האמת, לא מועילה לאנושות. 95% מהמאמרים שכותבים שם לא באמת עוזרים לאנשים, פרט לאלה שכתבו אותם כדי להתקדם. החלטתי שאין לי עניין בזה, כי הרגשתי שאני לא נמנה עם ה-5% שכן תורמים לאנושות במחקרים שלהם.



"חשבתי לעצמי, למה הקב"ה גילגל אותי להתמחות בנושא של המצאות ופיתוחים חדשים? אולי זה מה שאני צריך לעשות – להקים חברת יזמות שתרוויח הרבה, ומהכסף הזה נוכל לקדם ולתרום ליהדות במדינה. התייעצתי עם הרבנים והמשפיעים שלי, והם עודדו אותי לעשות את זה. חב"ד, בניגוד לשאר החסידויות וגם למתנגדים, לא דוחפת את החוזרים בתשובה לעזוב הכל וללכת רק ללמוד, אלא מעודדת בהרבה מקרים להישאר בעולם המעשי ולהשפיע דרכו".



בשנת 1994 לקח קליש חופשה מהאוניברסיטה והקים את 'ג'רוזלם גלובל'. הרעיון היה להקים חברה שתעזור לסטארט-אפים להיות הצלחה גלובלית. הם קראו לחברה 'ג'רוזלם גלובל' על משקל "כי מציון תצא תורה" – לא רק תורה תצא מציון, אלא גם קמח.



ואכן, קליש פעיל מאוד, לא רק בתחום העסקי. הוא עומד בראש עמותת 'שלום בינינו', הפעילה בעיקר במישור הדתי-חילוני. הוא מגייס תרומות עבור ישיבות לחוזרים בתשובה ברמת אביב ובירושלים, ונמצא גם במועצת המנהלים של אוניברסיטת בר-אילן, הטכניון ומכון לב. בנוסף הוא פעיל גם בקידום העסקים וההייטק בירושלים ובעמותות נוספות.



מה זה בעצם קרן הון סיכון?



"זה דומה לקרן נאמנות רגילה של בנק, אלא שהיא משקיעה בחברות סטארט-אפ, מה שנקרא בעברית 'חברות הזנק'. מקימים אותם בדרך כלל יזמים בעלי ניסיון שבאים עם רעיון למוצר חדש. הם צריכים מימון כדי לפתח את המוצר ואחר כך לשווק אותו. כאן נכנסת לתמונה קרן הון הסיכון, שמשקיעה בחברה תמורת קבלת אחוזים ממנה. הקרן מלווה את החברה דרך כל השלבים של פיתוח המוצר, בתקווה שבסופו של דבר יהיה מה שנקרא 'אקזיט' – החברה תימכר או תנפיק מניות בבורסה, ואז אנחנו מוכרים את המניות שקיבלנו בהתחלה ומממשים את ההשקעה. בקרן שאנחנו מנהלים יש 150 מיליון דולר עם משקיעים מכל העולם, כולל ארה"ב, סין, אירופה וישראל. היא הוקמה בשנת 2000, אבל את קבוצת 'ג'רוזלם גלובל' הקמתי עוד בשנת 1994".



ניהול על פי התורה



"היינו צריכים להחליט איפה להקים את החברה. הייתי כבר חוזר בתשובה, והחלטתי להקים את החברה שלי בירושלים, כי שם רציתי לגור. למרות שמרכז העסקים זה בתל-אביב, הלכתי נגד הזרם והקמתי בירושלים, בהר חוצבים. בירושלים היו באותה תקופה הרבה עולים עם ניסיון בתחומים הפיננסים, בוול-סטריט, אז לקחתי אותם. ידוע שהישראלים הם טובים בטכנולוגיה, אבל התרבות העסקית שלהם לא משהו... זה מאוד הצליח, כי כשהאמריקנים פוגשים מישהו שמדבר אנגלית כמו שצריך ומכיר את התרבות הם מתחברים אליו הרבה יותר מהר".



מה ההצלחה הכי גדולה שהיתה לכם?



"החברה הראשונה שעבדנו איתה היתה גם ההצלחה הכי גדולה – 'גלילאו'. פנה אלי בחור בשם אביגדור וילנץ, יליד ירושלים שרצה להקים מפעל לייצור שבבים דווקא בגליל. הוא שמע עלי וביקש ייעוץ. התחברנו מאוד. אני התרשמתי מהאידאליזם שלו, מהרצון שלו לפתח את הגליל. הוא קרא לחברה 'גלילאו', גם כי היא הוקמה בגליל, אבל גם כי בחו"ל זה מצלצל טוב – גלילאו גליליי.



"הוא עבד כמה שנים בעמק הסיליקון וידע בדיוק איך מקימים חברה. אפשר לומר שלמדתי ממנו יותר ממה שהוא למד ממני. את מה שהוא שילם לי על הייעוץ השקעתי בחברה שלו, כי האמנתי בה, ובאמת הם הצליחו מאוד. יצאנו לבורסה בשנת 1998 והרווחתי כמו יצחק אבינו, מאה שערים. אם הייתי נשאר בחברה עוד שלוש שנים הייתי מרוויח פי אלף, כי החברה הכפילה את ערכה פי עשרה כשמכרו אותה לחברה אמריקנית ב-2.4 מיליארד דולר. זה אחד מחברות ההזנק שהצליחו הכי הרבה, כמו צ'קפוניט, מרקורי וטבע. היו לנו עוד סיפורי הצלחה כמו חברת קריאו לדפוס דיגיטלי, שאחר כך קנתה את החברה הישראלית סאיטקס. כיום אנחנו מושקעים בכעשרים חברות הייטק, ואני מאמין שחלקן יהיו הצלחות רגילות".



כאדם דתי, האם סגנון הניהול שלך שונה?



"אנחנו מאמינים שבתורה יש הכל, אפילו סודות בריאת העולם, אז ודאי שגם תורת הניהול. אחד הדברים החשובים שאנחנו מקפידים עליהם כשאנחנו מחליטים אם להשקיע בחברה זה מי עומד בראש. אם זה אדם עם כושר מנהיגות, עם חזון, אדם ישר שמצד אחד הוא עניו ומצד שני יודע לחתוך כשצריך. בדיוק כמו מנהיגי ישראל: משה, דוד ושלמה. כמובן, התנהגות אתית זה דבר בסיסי, כי איפה שיש הרבה כסף יש הרבה גורמים שנמשכים אליו, ולא כולם עובדים ביושר והגינות. אנחנו מקפידים על זה.



"פעם נתתי הרצאה על חוכמת הניהול לפי עצת יתרו. אחד הדברים שלומדים מיתרו הוא שתפקיד המנהל הוא לא לעשות, אלא לבחור אנשים טובים, לתת להם סמכויות, להנחות ולהדריך אותם. הוא לא צריך להתערב אלא אם כן הבעיה גדולה וסבוכה והם לא מצליחים לפתור אותה".



התאוששות בענף



איך מקבלים אותך בחו"ל עם הכיפה והזקן?



"דווקא מקבלים אותי בסדר. החילונים הם אלה שלפעמים מתביישים, לא כולם כמובן. פעם הגיעו לביקור צמרת של בנק השקעות גדול והצטרפו אליהם כמה אנשים מהארץ. אחד מהם אמר לאורחים 'בטח קליש לוקח אתכם לכל המסעדות הכשרות עם האוכל הדפוק'. אתה מבין – אני מכיר לאותו בחור את מנהל אחד מבנקי ההשקעות הגדולים בעולם, והוא לועג לי על הכשרות. כשיצאנו מהפגישה אמר לי הגוי: 'עם הבחור הזה אני לא רוצה לעבוד'. שאלתי למה, והוא ענה 'מי שצוחק על בני עמו, אי אפשר לסמוך עליו. אני לא רוצה לעשות איתו עסקים'".



מה אתה צופה לעתיד ההיי-טק?



בוא נבין קודם מה קרה. טכנולוגיה זה לא עסקים, זה פטנטים ורעיונות שאנשים ממציאים כדי לפתור בעיות, לענות על צרכים. לפני שלושים שנה כל הראשים הטובים הלכו לתעשיות הצבאיות, אחר-כך התחיל עידן המחשב האישי וכולם כתבו תוכנות לפי.סי, בהמשך הגיע עידן האינטרנט. כל זה גרם למהפכה בצורה שאנחנו עובדים. היו המון הצלחות, וההצלחה מושכת כסף ועוד כסף. בתחילת שנות התשעים השקיעו 2-3 מיליארד דולר בחברות הזנק. בתקופת הבועה זה עלה למאה מיליארד! אם נמשכים לתחום יותר מדי אנשים, לא משנה אם זה היי-טק, יהלומים או עסקי דגים, זה הורס את התחום. אם מישהו פותח חנות מכולת מעבר לפינה והולך לו טוב ובאים עוד עשרים אנשים, שכולם פותחים מכולות באזור, מה שיקרה זה שכולם יפשטו את הרגל. זה בדיוק מה שקרה להיי-טק.



"אבל הטכנולוגיה תחזור. האינטרנט לא מת, הוא ממשיך לגדול ויש הצלחות, רק שייקח כמה שנים. ואני מאמין שהשנים הרעות כבר מאחורינו ואני אופטימי, לדעתי אנחנו יוצאים מהמשבר. אמנם הדגשים ישתנו, אבל הם יהיו עוד יותר לטובת ישראל: הפיגוע בבנייני התאומים נתן דחיפה עצומה לתחומי האבטחה השונים: מחשבים, תוכנה, גילויי חומרי נפץ, שרידות עסקית.



"יש לנו, למשל, חברה שנקראת 'קשיה', על שם קשיא בגמרא. אלה חבר'ה מהמודיעין שיודעים לפתור בעיות קשות, והם פיתחו מערכת מחשב שמוצבת בשני אתרים נפרדים של החברה ודואגת לשכפל כל הזמן את הנתונים בין שניהם, כך שאם מחשב א' נפגע מאיזושהי סיבה, אפשר לעבוד עם השני. זה אחד התחומים הכי חמים היום".



אתה ממליץ להשקיע היום בהיי-טק?



"היום זה הזמן להשקיע בטכנולוגיה, אבל לא לאנשים פרטיים, רק לקרנות ולמקצוענים. איך בוחרים קרן? בודקים אותה. רואים מי מנהל אותה, שואלים עליו, מבררים מה הרקורד של הקרן. בדיוק כמו שמחפשים כלה".

ר' שלמה קאליש (ארכיון)
ר' שלמה קאליש (ארכיון)

הדפסה |
שלח לחבר:  שמך: אימייל הנמען:
תגובות
הוספת תגובה
כותרת:

תגובה:


אין כרגע תגובות לכתבה זו


© 2018 COL תקשורת - כל הזכויות שמורות אין המערכת אחראית לתוכן המודעות ואמיתותן