קבע כעמוד הבית
|
הוספה למועדפים
|
פרסם אצלנו
|
צור קשר
|







הגולם קם על יוצרו
(יום חמישי, ד' אלול תשס''ה)
עיתון 'בקהילה' מפרסם השבוע כתבה על הקהילה היהודית בפראג, ועל בית הכנסת 'אלטנוי שול' מרכז הכובד של הקהילה, העומד בשממונו והוא מתפקד למעשה רק כמוזיאון המציג את חייה של הקהילה בעבר. מי הוא זה שמעוניין לסתום את הגולל על הקהילה היהודית המפוארת שבעיר ולמנוע את פריחתה בהווה ובעתיד בידי שליח חב"ד ורב בית הכנסת 'אלטנוי שול' הרב מאניס באראש?

הכתבה מעיתון 'בקהילה' ב'כתבה מלאה'

בית הכנסת הוותיק 'אלטנוי-שול' שבפראג, ממוקם במרכזה של העיר, בלבו של מה שהיה פעם הרובע היהודי העתיק, ובמרחק של פסיעות ספורות מיתר שכיות החמדה שבהם התברכה העיר, הנחשבת לבירת התיירות העולמית. מאות אלפי תיירים מכל קצווי העולם ממלאים את הסמטאות המעוקלות בעיר בכל רגע נתון, בימים ובלילות, בקיץ כמו בחורף, כשהם מזינים עיניים במבנים המרהיבים שכל אחד מהם מספר את סיפורה של תקופה קדומה אחרת. אולם העין היהודית נמשכת דווקא אל בית-הכנסת היהודי הוותיק, אחד מבתי הכנסיות המפורסמים ביותר בעולם היהודי.

לא בכל יום זוכה יהודי להתפלל תפילת שחרית במקום בו עמדו אבות אבותיו ובו גם התפלל ענק הרוח היהודי, רבי יהודה ליוא המפורסם יותר בכינויו המהר"ל מפראג, בבית המדרש שבמשך מאות בשנים פעמו בתוכו חיים יהודיים תוססים.

כגודל ההתרגשות כך גודל ההפתעה: את פנינו קידם שער ברזל עתיק שמנע את הכניסה להיכל. השלט הקבוע בצד הבהיר שבית הכנסת מתפקד כמוזיאון ופתוח לתיירים במשך היום, אולם לא מתקיימות בו תפילות.

ה'אלטנוי-שול', למדנו בדרך הקשה, מזמן כבר אינו בית כנסת. הוא הפך בעצם למוזיאון שהכניסה אליו מותרת רק בשעות הפתיחה, ובתשלום מלא כמובן, שאותו משלשלים לכיסם האחראים על המקום. המתרחש ב'אלטנוי-שול' רק מחדד את הניגוד הגמור בינו לבין, להבדיל אלפי הבדלות, מרכזי שאר הדתות העומדים בשכנותו: בעוד הם פתוחים לרווחה, או בתשלום סמלי, וכל תייר רשאי להיכנס, לסייר ולהתפלל בהם כאוות נפשו, עובדה המושכת למרכזי טומאה אלו המוני תיירים יהודיים רח"ל, דווקא ה'אלטנוי-שול' מקדיר את פניו בפני הבאים, לא נערכת בו כל פעילות יהודית, וגם בתור מוזיאון – הוא אחד היקרים ביותר בפראג. וכיום, גם אם מאוד רציתי, לא הורשיתי להתפלל בו.

אבל ה'אלטנוי-שול', למרות הכול, עדיין ממשיך למלא את התפקיד המסורתי שאותו מילא במאות השנים האחרונות, והוא משקף את פני הקהילה היהודית הקיימת בעיר. התהפוכות שעוברות על ה'אלטנוי-שול' מלמדות על העובר בקהילה עצמה, שאף היא מצויה לאחרונה במשבר קשה, אולי הקשה ביותר בתולדותיה.

בית הכנסת המפואר מציג בצורה הברורה ביותר את המצב העגום: ממרכז החיים היהודיים של הקהילה העתיקה והתוססת, הפך בית הכנסת להיכל מוזיאון מנומנם. התיירים המתהלכים באולם מתפעלים מהרהיטים המגולפים ומפריטי היודאיקה,

מפעם לפעם נשמעות נקישות המצלמות, ובכך מסתכמת הנחלת המורשת היהודית של בית הכנסת לבאים בשעריו. מי שמבקש לחוות טעמה של תפילה יהודית בבית הכנסת הוותיק שעצם הזכרת שמו מעוררת יראת כבוד בלבבו של כל יהודי, גם האפשרות לומר 'קדיש' על העבר היהודי המפואר של בית הכנסת נמנעת ממנו.

למרבה הכאב והתדהמה, כבר חודשים שלא נשמע נוסח ה'קדיש' הנאמר במעמד של עדה מישראל, ולא משום שאין שם קהילה יהודית – אלא משום שהקהילה עצמה היא זו שבמו ידיה ובכוונה תחילה חוסמת בפני יהודים את הכניסה להיכל, והיא מעדיפה להציג את העבר המפואר במקום ליצור את ההווה ולבנות את העתיד.


האיש שגילה את הפוטנציאל

כך עוברת על הקהילה היהודית של פראג שהילה של אגדתיות חופפת עליה, אגדה חדשה, שכדרכן של אגדות רבות, הנסתר שבה רב על הגלוי. ומה שקשה להאמין יותר מכול הוא, שמי שמסייע להכניס את הקהילה – שהחלה לפרוח לאחרונה – היישר לתוך תקופת הדמדומים שלה, הוא לא אחר מאשר מי שמשמש בה, נכון להיום, בתפקיד רב הקהילה.

מתברר, שבימים שבהם זכתה הרפובליקה הצ'כית לעצמאות, היו בקהילה היהודית בפראג שתי קבוצות: האחת של היהודים הצ'כיים שנותרו לאחר המלחמה, אלו לא התעניינו יתר על המידה ביהדות.

יש לזכור שגם בצ'כיה שלפני המלחמה שלטה הרפורמה וההתבוללות והרבה יהודים דתיים לא היו – שלא לדבר על התקופה שלאחרי המלחמה. רגלם של המקומיים כמעט ולא דרכה בבתי הכנסת. הקבוצה השנייה הייתה של יהודים מסלובקיה ומהקרפטים שהגיעו לפראג במהלך או אחרי המלחמה ונשארו בה. בקבוצה זו היו הרבה שומרי מצוות ומסורת, והם למעשה היו המתפללים באלטנוי והם שמרו על הגחלת היהודית בפראג – אולם הם לא היו 'מקומיים' והם לא תפסו מקומות מפתח בניהול הקהילה וברבנות.

לתוך המצב המורכב הזה נכנס באותם ימים הרב אפרים קרול סידון. הוא נטל את המושכות לידיו, והחל לכהן כרבה הראשי של המדינה.

בפראג, כאמור, לא הייתה קהילה מבוססת ומסודרת, ועל אחת כמה וכמה בשאר הערים בצ'כיה, שהיו בהם מתי מספר יהודים, כך שמשרת הרב עמדה מיותמת וכל הרוצה יבוא ויטול.

לתפקיד בעצם לא היה כל תוכן אמיתי, שכן ה'רועה' לא זכה כלל ל'עדה': היהודים הצ'כים לא התעניינו כלל ביהדות, מבחינה דתית, ובכל מה שקשור לרבנות. מצד שני, ליהודים ממונקאטש, חוסט ואונגוואר לא היה לו מה לחדש. עמדו לו לרב סידון כישוריו, וכבמאי ואיש תקשורת הצליח להחדיר לתודעה כי הקהילה היהודית בפראג שוקמה ואף זכתה לרב ראשי משלה.

הופעותיו בתקשורת כמו גם הקשרים המשפחתיים שעדיין נותרו לו מעולמו הקודם, שלא נותקו למרות המהפך שחל בחייו, עשו את שלהם. תוך זמן קצר ידעו כל גורמי ההשפעה בפראג כי לצד אנשי הכמורה ונציגי יתר הדתות יש לייחד מקום גם לרב היהודי הרשמי.

החיזוק במעמדו של הרב היהודי, שזכה להכרה ממשלתית ולמשכורת הוגנת בהתאם, לא השפיע על הקהילה שהמשיכה להצטמק. התרחבות בוודאי שלא חלה בה. הרב, מצדו, לא התאמץ יתר על המידה כדי לחזק את חומת היהדות בעיר, ואנשי הקהילה לא זכו לשיעורי תורה רבים.

האסיפות הקהילתיות התבטאו רק בכינוסים הפורמליים שנגעו להקדשים עתירי הממון ולשכיות החמדה שעברו בהתמדה לרשות הקהילה היהודית בעיר. אלו היוו נכסים מניבים לקהילה ולמספר חבריה המצומצם, שגילו לפתע כי לרשותם עבר 'עדר' של 'תרנגולות המטילות ביצי זהב'. הם דאגו, ודי בצדק מבחינתם, שהקהילה תשקוט על שמריה ולא יצטרפו אליה חברים נוספים שעשויים ביום מן הימים ליטול חלק בשלל ולקלקל את החגיגה.


לכל דבר יש סוף

ההסדר היה נחמד לכל הצדדים: החברים חילקו ביניהם את התפקידים, ונהנו מהמשחק בתפקידי הרב, ראש הקהילה, החזן וכל היתר. מכרה הזהב סיפק פרנסה בכבוד לכל השותפים, והתיירים שהגיעו בהמוניהם המשיכו להזרים מזומנים לקופת הקהילה העשירה ומשם לכל הכיסים.

אך האידיליה לא נמשכה לנצח: חברי הקהילה החלו למאוס בחבורה המנהלת את ענייני הקהילה, תוך הפגנת חוסר עניין ברצונות ובצרכים האמיתיים של הציבור. הנהלת הקהילה לא דאגה מספיק לצרכי הדור ההולך ומתבגר של החברים הוותיקים, והתמקדה אך ורק בהוספת עוד נכסים והכנסת עוד כסף לחשבונות הקהילה – שעליהם הייתה לחברי ההנהלה שליטה מוחלטת.

השאלה הפשוטה: לאן הולך כל הכסף של הקהילה? מעולם לא הייתה זוכה למענה ברור, והתסיסה, שהלכה והתגברה, הביאה לבסוף למהפך בהנהלת הקהילה, ולמינויו של מר תומאש ילינק, צעיר יהודי תושב פראג, לתפקיד ראש הקהל.

מר ילינק נטל את תפקידו ברצינות והחל לתקן ולשפר את כל מה שעשו שנים רבות של הזנחה בניהול הקהילה. בין הדברים שהוא מצא לנכון לשנות, היה גם ניהול בית הכנסת 'אלטנוי', שסבל מעזובה רבה. למעשה לא היה רב לבית הכנסת, ואף הרב סידון, הרב הראשי, לא טרח לבקר בו פעמים רבות מדי – ואם הרב הראשי לא מגיע לבית הכנסת, מה יאמרו אזובי הקיר? כך נוצר מצב שהמניין היה מורכב ברובו מתיירים, כשפעמים רבות בעונת החורף, כשאין הרבה תיירים בעיר, לא היה מניין.
למרות שראש הקהל החדש, מר ילינק, לא הגדיר את עצמו כאדם דתי – ההזנחה בבית הכנסת והצורך להביאו למעמדו הראוי נגעו ללבו. בעצה אחת עם חברי הנהלת הקהילה הנבחרים, הוצעה האחריות על בית הכנסת לרב מאניס באראש, שליח חב"ד בפראג.

הרב באראש הגיע לפראג מברוקלין לפני כתשע שנים, במטרה להפיץ תורה ויהדות ולחזק את יהדות פראג. לנוכח חוסר שיתוף פעולה מצד הנהלת הקהילה, שעניינים אלו לא ניצבו בסדר העדיפויות של ראשיה, הוא החל לעבוד באופן עצמאי, והקים בהצלחה רבה את מרכז חב"ד בפראג.

הפעילות, שבתחילה התקיימה מתוך ביתו הפרטי של הרב באראש, התרחבה עם הזמן, עד שהוקמו בית כנסת עם ספרייה רחבה – שפתוח לכל יהודי לתפילה, עיון ולימוד (ללא תשלום, כמובן), גני ילדים, רשת שיעורי תורה, פעילויות בחגים וכדומה. הרב באראש הקים את כל אלה תוך שהוא ממלא את החלל הגדול שהיה קיים בעיר מבחינה יהודית. אנשים רבים – מקומיים ותיירים – ראו במשך השנים האחרונות במרכז חב"ד כמרכז החיים היהודיים בפראג, מרכז שאינו מוזיאון קודר, כי אם מאיר פנים ועכשווי.

מר ילינק, שהכיר בהצלחה הרבה של מרכז חב"ד, המושך עוד ועוד יהודים לתוכו, מול הקהילה היהודית המצטמקת והולכת, ביקש, כאמור, מהרב באראש – שגם נמנה עם המתפללים הקבועים בבית הכנסת אלטנוי – לקבל על עצמו את ניהול האלטנוי, במטרה לחזק את בית הכנסת. הוא הניח שהרב באראש, במרץ המתאים, יוכל להעתיק את ההצלחה של בית הכנסת חב"ד לבית הכנסת אלטנוי, לתועלת הקהילה כולה. הוא ראה צורך להרחיב ולייעל את מוסד הרבנות בפראג, תוך איחוד הכוחות ומתן מקום לכל הרבנים הפועלים בפראג.


סלע המחלוקת

בתחילה נראה היה שההרמוניה תקיף גם את הקהילה היהודית בפראג, מהקהילות היהודיות החשובות באירופה. הרב מאניס באראש לא גילה התעניינות מיוחדת בעבר, הוא התמקד בעתיד. המבנים ההיסטוריים ונכסי הקהילה היהודית לא תפסו מקום בלבו. ופעילותו התמקדה באנשים, בחברי הקהילה היהודית, צעירים כמבוגרים, ובתיירים הרבים הפוקדים את המקום.

הרב סידון לא היה אמור לאבד מאומה מתוארו הייצוגי בעקבות פעילות ברוכה זו. כך שהנתיבים לכאורה היו מקבילים ולא היה כל חשש להתנגשות.

אך היוזמה, למרבה הפלא, הולידה פיצוץ של חבית חומר נפץ. הרב סידון, ראה בכך, משום מה, חתירה תחת מעמדו ואיום על תפקידו, והוא מיקד ברב באראש את חיציו. השתלחויותיו פעלו נגדו כבומרנג והחברים לא חיבבו את ההתקפה על הרב באראש.

תוך זמן קצר התפלגה הקהילה לשני מחנות: האחד, שעמו נמנים רוב מתפללי בית הכנסת, ראו את מינויו הרשמי של הרב באראש כברכה וכדבר נצרך ביותר לטובת בית הכנסת. המחנה השני, שמנה בעיקר את הרב סידון, בני משפחתו ועוד אי-אלו אנשים הקשורים, כמוהו, להנהלה הקודמת של הקהילה, ניהל מערכה קולנית שתמכה ברב סידון.

זה לא טמן את ידיו בצלחת והוא יצק כמויות של שמן למדורת המחלוקת, כשהוא עושה שימוש בקשריו. בשורה של ראיונות יזומים בערוצי הטלוויזיה, הרדיו והעיתונות המקומית תקף הרב הראשי, חזיתית, את הרב באראש, אותו הציג כמי ש"אינו קשור ליהדות וכל מטרתו היא לנכס לעצמו את המבנים ההיסטוריים המניבים של הקהילה היהודית".

לעתים, ראיונות אלו שהעניק הרב סידון לתקשורת הולידו מבוכה רבה והעידו על חוסר ידיעתו במתרחש בפראג. כך קרה, למשל, כאשר הצהיר בראיון לרדיו המקומי שבפראג חיים כמאתיים אלף (!) "יהודים אמריקאיים שאינם שומרי תורה ומצוות" – בה בעת שידוע לכול כי הקהילה היהודית כולה מונה בסביבות אלף וחמש מאות חברים.

ההתבטאויות המתלהמות יצרו כותרות מעניינות בעיתונות הצ'כית ובחוגי השלטון לא היה איש שלא היה מודע למריבה החוצה את הקהילה היהודית. דווקא הרב באראש העדיף לוותר על זכות התגובה ולא הגיב להאשמותיו של הרב סידון. הוא עשה כל מאמץ להנמיך את הלהבות ולהשתיק את המריבה בעודה באיבה, או לפחות לא להוציא אותה החוצה לעיתונות ולתקשורת הכללית. כל ניסיון – והיו ניסיונות רבים כאלו – לחלץ ממנו התבטאות מתלהמת שתפגע בצד שכנגד לא הצליח.


מציון תצא הוראה

המהומה הביאה בסופו של דבר לתפנית שהייתה אמורה להשפיע על חיי הקהילה ולהצעידה לעידן חדש. מספר רבנים שהכירו מקרוב את הקהילה בפראג, והמריבה שפשתה בה נגעה ללבם, הובילו מהלך שלו היה שותף ראש הקהילה, מר תומאש ילינק.

הם השמיעו טיעון הגיוני שאמר כי ממריבה לא תצמח תועלת לאף אחד מהצדדים: "בקהילות ישראל נהוג שכאשר מתגלעים חיכוכים או חילוקי דעות – הולכים ושוטחים את הטענות בפני אישיות תורנית ונשמעים לדעת תורה. גם במקרה הזה", הציעו, "נלך אל הרב".

הרב שהתקבל על כל הצדדים היה הגאון הנודע רבי זלמן נחמיה גולדברג שליט"א, חבר בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, הזוכה להערכה רבה בעולם התורני וגם הקהילה בפראג התוודעה לדמותו. גם הרב סידון עצמו זכה להכיר את הרב בהיותו בירושלים, והוא הביע את הסכמתו לשטוח את טענתיו בפני הרב תוך הבהרה ברורה שכדבריו כן יקום.

הצדדים התחייבו בכתב ובחתימת ידם לקבל עליהם את פסקו של הרב גולדברג, וכך נקבע מועד מוסכם שבו התייצבו הצדדים בפני הרב, שנכנס מצדו לעובי הקורה והפעיל מסכת של בירורים כדי להגיע לחקר האמת. הגרז"נ גולדברג האזין במשך שעות לדברי נציגי הקהילה, ראש הקהל, הרב באראש וכן לרב סידון שהגיע בלוויית מתורגמן. בתום שמיעה ממושכת של הצדדים ועיון בכל הסוגיה, כתב הגרז"נ גולדברג את פסק הדין שמטרתו המוצהרת היא החזרת השלום לקהילת פראג המפוארת.

ההכרעה, יותר מכול, משקפת את חכמתו של הגרז"נ גולדברג ואת אצילות מידותיו.
בפסק הדין צועד הגרז"נ בזהירות בין הטיפות. מחד הוא מקפיד לשמור על כבודו של הרב סידון שהוא, על-פי הפסק, יכהן כדמות הייצוגית הבכירה של הקהילה הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. גם במשכורתו לא יחול כל פיחות והוא ימשיך להיקרא רבה הראשי של הרפובליקה הצ'כית ולהחזיק בכל התפקידים הנגזרים מכך.

הרב באראש, לעומת זאת, יכהן כרב בית הכנסת 'אלטנוי שול', ידאג לקיום המניין ויפעל במרץ ותבונה לביסוס בית הכנסת ולהפיכתו למרכז הכובד של חיי הקהילה היהודיים. כך יתאפשר לו למנף את הפעילות ולהרחיבה ולבסס את הקהילה העתיקה מתוך שאיפה להחזירה לתקופת הזוהר שלה.

כדי למנוע זעזועים מיותרים, נקבעה תקופה של חפיפה שבמהלכה יכהן כרב בית-הכנסת 'אלטנוי שול' הרב מנחם קלכהיים, שליח הסוכנות בעיר פראג, כאשר בתום התקופה יקבל את התפקיד באופן רשמי הרב באראש.

הצדדים חתמו שהפסק מתקבל על דעתם והם נכונים לקיימו לפרטיו ולדקדוקיו. לרב סידון לא הייתה סיבה שלא להיות מרוצה מהפסק. מי שיכול היה לחוש נפגע הוא לא אחר מאשר הרב באראש, שהושעה באופן זמני, למשך תקופת החפיפה, מניהול בית הכנסת. אולם דווקא זה האחרון, כדרכו, מיהר לנצל את ההזדמנות שנוצרה ליישר את ההדורים בינו ובין סידון בהכריזו כי מכאן ולהבא נפתח דף חדש בתולדות הקהילה היהודית של פראג וכי מעתה ישררו בה שלום ושלווה. "כעת", יצא בקריאה, "ניתן יהיה להתפנות למשימה העיקרית, ולפעול בשיתוף פעולה כדי לקרב את נידחי ישראל לאור התורה ולמורשת היהודית".

לאחר כחצי שנה, בראש-חודש אדר א', קבע הדיין הגרז"נ גולדברג כי תקופת הביניים הגיעה לסיומה והוא העביר את ניהול האלטנוי לידי הרב באראש, כפי שנאמר מראש בפסק הדין. השקט אכן שב לשרור בקהילה ונראה היה שבזכות פסק הדין הושב השלום על כנו. לימים יתברר כי היה זה השקט שלפני הסערה.


כשרב פועל בכח הזרוע

באחת השבתות נדהמו מתפללי ה'אלטנוי שול' לגלות כנופייה של אנשי רחוב, שבעיצומה של התפילה החלו אנשיה להשתולל בהיכל בצעקות קולניות. תדהמתם גברה שבעתיים כשבין המשתוללים נראו דמויותיהם של הרב הראשי הרב סידון ועמו הרב קלכהיים, שעלו לבימה ופצחו בקריאות נגד רב בית הכנסת הרב באראש ונגד ציבור המתפללים ההמום מהמתרחש.

מיותר לתאר מה התרחש שם באותה שעה. צעקותיהם של הרבנים עלו לאוקטבות גבוהות. להתפלל, כמובן שלא היה ניתן. גם את ספר התורה נמנע מהם להוציא מהארון והרב באראש ועמו מתפללי בית-הכנסת הקבועים נאלצו לוותר על קריאת התורה והדרשה המסורתית שלפניה.

בלית ברירה, לאחר שהרב סידון ואנשיו עברו לשימוש בכוח ואלימות, המשיכו את התפילה בבית הכנסת שבבית חב"ד. מהמכות של אנשי הרב סידון נפצעה אחת מבנות הקהילה שהעזה למחות בפני המתפרעים על ביזוי בית הכנסת – ונזקקה לטיפול רפואי בבית-חולים.

מאותה שבת, פרשת תזריע תשס"ה, חדלו התפילות בבית-הכנסת 'אלטנוי שול' ושמם ההיכל. הניסיונות לחדש את התפילות במקום עלו בתוהו, לאחר שנתקלו בהתנגדות עיקשת מצד הרב סידון שהטיל את כל כובד משקלו במטרה למנוע את קיומן של התפילות במקום.

המדיניות שאותה מוביל הרב סידון היא 'גם לי גם לך לא יהיה': הוא עצמו אינו מתפלל ב'אלטנוי שול', אך הוא נחוש בעמדתו לפיה לא יותר לרב באראש למלא את התפקיד שאותו קיבל על דעת כל הצדדים (כולל הרב סידון עצמו!), בכהונתו כרב בית-הכנסת ה'אלטנוי שול'.

כמו בסיפור הידוע באותו יהודי שהתגלגל מספינתו הטובעת לאי נידח והקים בו שני בתי כנסיות, מחזיק הרב סידון את בית הכנסת ה'אלטנוי שול' כערובה בידיו, כשבהצגה הנוכחית עליו לשחק את משחק בית-הכנסת 'שבו לא תדרוך כף רגלי'...
בינתיים, אש המחלוקת, שנראה היה כי הגיעה לסיומה, שוב בוערת בעיר ובמלוא עוזה. היא אוכלת בכל פה בקהילה המפוארת כאשר תועלת אין היא מביאה לאף לא אחד מהצדדים והנזקים הנגרמים בעקבותיה וחילול ה' שנוצר לנוכח זאת – הולכים וגדלים.

פסק הדין שהכול חתומים עליו אינו מחייב כנראה את הרב הראשי, הסבור, משום מה, שהותר לו לרמוס את הפסק שאותו הוציא רב דגול בישראל, גם כאשר הצדדים מקבלים את מרותו ונכונים למלאותו ללא פקפוק.

התנהגותו זו, לצד המעשים הברוטליים והכותרות הסנסציוניות שהוא דואג להנפיק, מהווה את המורשת שאותה הוא מתכוון כנראה להותיר אחריו לדור הצעיר בקהילת פראג, הלומדים מהליכותיו כיצד נראית דמותו של הרב – שבעיניהם נחשבת לסמכות הרוחנית הגבוהה של הקהילה היהודית.

והפעילות התורנית? היא לא נפגמה, חלילה. השיעורים וההרצאות, הכינוסים והאירועים, ממשיכים להתקיים כשמעגל המשתתפים בהם הולך וגדל, אך המוקד ממוקם במרחק של כמה רחובות מבית-הכנסת 'אלטנוי', בבית-הכנסת הפועל בבית חב"ד ותחת שרביטו של הרב באראש. זה מעדיף להתמקד בעשייה, וגם אם דאגו לחסום בפניו את הגישה לבית-הכנסת העתיק, חזקה עליו שיצליח לפלס את דרכו ללבותיהם של היהודים הרבים הכמהים לאורה של היהדות.

מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, והם אכן נמשכים לשם כפרפרים אל האור, למרות ועל אף המכשולים שאותם יש המנסים להערים מסביב.


ושוב מחמיצים את ההזדמנות

לאורך ההיסטוריה נפתחו פה ושם חלונות של הזדמנויות, שניתן היה לפרוץ דרכם החוצה אל הפריחה ואל השגשוג. אותם חלונות נאטמו לא אחת בידי אנשים מבפנים, שהשתמשו בכל תקופה בטיעון אחר – אך תמיד, באורח פלא, הם נגזרו מאינטרסים אישיים שנבעו ממבט צר שהתרכז בתועלת האישית. הם אולי הצליחו לשכנע את בני דורם בצדקת דרכם, אך בפרספקטיבה כוללת נראות בעליל התוצאות המלמדות על ההזדמנויות שהוחמצו ועל הפתחים שנאטמו, כשהם מהווים בכייה לדורות.

היום, שופטת ההיסטוריה את המחדלים שאירעו בעבר. אך בניגוד גמור לעבר – הפעם מי שמגיף את השערים הוא לא אחר מאשר רבה הראשי של הקהילה, שבפעם הראשונה בהיסטוריה מוכיח כי שיקולי הכיסא גוברים על פני ראיית עתידה של הקהילה.

ההיסטוריה, כך נראה, חוזרת על עצמה ובדייקנות מפליאה. הרב סידון בחר שלא להגיב על האמור בכתבה.


'על תנאי' ו'אלטנוי'

בית הכנסת 'אלטנוי' נחשב לאחד מבתי הכנסת המפורסמים בעולם היהודי, אם לא המפורסם שבהם. בית הכנסת נבנה במאה ה-13 לספירה ובו שימשו גדולי ישראל ששמם נישא עד היום בפיות כל עם ישראל. הבולט שבהם הוא רבי יהודא ליווא, הידוע בכינויו המהר"ל מפראג שהטביע את חותמו על הקהילה היהודית בעיר ונודע כענק רוח שהשפעתו המשיכה הרבה אחרי תקופתו.

למשמעות השם 'אלטנוי-שול' יש פרשנויות שונות: יש האומרים ששם זה נגזר מכך שהוא נבנה 'על תנאי' שלפיו עם בוא המשיח יועבר לארץ ישראל. יש אומרים ששמו מגיע מצירוף המילים 'אלט-ניי' שמשמעו ישן וחדש: בזמן בניית בית הכנסת היה קיים בפראג בית כנסת 'ישן' יותר, ולכן כונה האלטנוי בשם 'ניי', כלומר בית הכנסת החדש. אולם במהלך המאה ה-16, כאשר בית הכנסת הישן נחרב, הפך האלטנוי להיות 'אלט-נוי' – כלומר: ישן-חדש.

המבנה מתאפיין בסגנון בנייה גותי קדום, חלונותיו צרים ומכאן האפלולית שבו ואווירת המסתורין והאגדה המרחפת בחללו. יופיו האדריכלי של בית הכנסת בולט גם כלפי חוץ. התבלטות זו מוסברת בכך שהבניין היה קיים בתוך תוכו של רובע יהודי מאוכלס, ללא שכנים גויים רבים. בית-הכנסת בנוי בצורה של מלבן מקומר, הנתמך בשני עמודים מרכזיים. קמרונותיו מחודדים עם קשת מצולעת לכל קמרון. הכניסה היא דרך פתח בעל קשת חדה בקיר הדרומי.

רצפת בית-הכנסת קבועה כיום – לאחר שהגטו היהודי כולו, חוץ מהאלטנוי, נחרב ועל גביו נבנו הבתים מחדש - למטה ממפלס הרחוב, כאשר המקום שבו עומד שליח הציבור נמוך בהשוואה לכל ההיכל, על מנת לקיים את הכתוב "ממעמקים קראתיך ה'". פיתוחי האבן שבעמודים ושבקירות הם בעלי רמה אומנותית גבוהה. כן בולטים ברמתם הגבוהה קישוטי התבליטים במשולשים העליונים שמעל לארון הקודש בהן גולפו מעין שריגים של גפן.

על-פי המסורת נטמנה בעליית בית הכנסת, שאליה לא נכנס איש, גופתו של 'יוסלה גולם' – הגולם שאותו יצר המהר"ל מפראג על מנת להזים את עלילות הדם שפשטו בתקופתו.

בית הכנסת 'אלטנוי שול'
בית הכנסת 'אלטנוי שול'


כ"ק האדמו"ר מגור בביקורו ב'אלטנוי שול' בשבוע האחרון בלוויית הרב מאניס באראש
כ"ק האדמו"ר מגור בביקורו ב'אלטנוי שול' בשבוע האחרון בלוויית הרב מאניס באראש | הסר תמונה

האדמו"ר מגור בביקורו השבוע בפארג
האדמו"ר מגור בביקורו השבוע בפארג | הסר תמונה

וכדי ביזיון וקצף. העיתונות באירופה מדווחת על המחלוקת בקהילת פראג
וכדי ביזיון וקצף. העיתונות באירופה מדווחת על המחלוקת בקהילת פראג | הסר תמונה

התבקש לכהן כרב בית הכנסת. הרב מאניס באראש
התבקש לכהן כרב בית הכנסת. הרב מאניס באראש | הסר תמונה


הרב הראשי. הרב אפרים קרול סידון
הרב הראשי. הרב אפרים קרול סידון | הסר תמונה
הדפסה |
שלח לחבר:  שמך: אימייל הנמען:
תגובות
הוספת תגובה
כותרת:

תגובה:


אין כרגע תגובות לכתבה זו


© 2018 COL תקשורת - כל הזכויות שמורות אין המערכת אחראית לתוכן המודעות ואמיתותן