שלומי ריזל


ישראל טורן כיום

את ישראל טורן משדרות פגשתי בבית חב"ד בעיר. כששמעתי לראשונה את סיפורו, הייתי מרותק. לא בגלל שהוא אחד מניצולי השואה שלצערנו הולכים ונעלמים; הסיפור שלו נשמע לקוח מסרט הוליוודי. הוא ראה את אביו נרצח מול עיניו; גדל כנוצרי והמסע המרתק שלו הביא אותו לארץ, שם הוא פגש את אחת הדמויות החשובות בחייו.

אבל אל לנו להקדים את המאוחר. בואו נתחיל מההתחלה.

מביא צ'ולנט הביתה מדי שבת

"נולדתי בשנת 1935 בורשה בירת פולין" הוא פותח את סיפורו (אם תשאלו אותי, שמראהו וקולו החזק לא מזכירים את גילו המבוגר ואת התלאות שעבר). "אבי יעקב (יאנק) ולאימי טוייבע (טושה) לבית הוברמן. אבי נולד בלבוב שבאוקראינה, וכיוון שעזר לפולנים להילחם ברוסיה במסגרת מלחמת העולם הראשונה, הצטיין בקרבות וקיבל אותות הצטיינות רבים, הוא קיבל פרס הצטיינות והורשה לו להתיישב בורשה. לא רק זו, אלא שהוא התמנה למפקד תחנת המשטרה של אחת מהשכונות בורשה.

מה אתה זוכר מהוריך?

"לא הרבה. אבא היה אדם גבוה עם שיער בלונדיני, ואמא הייתה נמוכה בהרבה ובעלת שיער שחור ומסולסל. לאמי היו אלו נישואים ראשונים ולאבי שניים, מהם יש לו 2 ילדים נוספים שהם אחיי למחצה, ושלפי הידוע לי עלו לארץ אחרי השואה אבל לא מצאתי אותם."

ישראל גדל בבית מסורתי בו הקפידו על שמירת השבת.

"יש לי שני זכרונות חזקים מילדותי. אחד מהם הוא כשהייתי הולך מדי ערב שבת אל השוחט עם התרנגול בידיים, כדי שהוא ישחט את העוף לסעודת השבת; השני הוא כיצד מדי שבת בבוקר אחרי התפילה אני סוחב הביתה את סיר הצ'ולנט (חמין), שחומם בתנור המאפיה היהודית."

הנאצים באים

"כשהנאצים כבשו את פולין הם פיטרו את אבי מתפקידו כמפקד במשטרה. נטשנו את ורשה ועברנו להתגורר בבית הנופש של משפחתנו ששכן בעיירה מידז'ין (Miedzeszyn), מרחק של 12 קילומטרים מוורשא. אחרי תקופה קצרה הנאצים הלאימו את הבית שלנו והעבירו אותנו אל הגטו. אני זוכר שבאותה תקופה אבי מכר דברי פולחן נוצריים כדי להתקיים".


הבית אליו נמלטו משפחת טורן

בן כמה היית כשהמלחמה פרצה?

"הייתי בן 5, אבל הבנתי שמדובר בתקופת חירום ושצריך להיזהר. אבל אז קרה משהו שגרם לי להיות מודע לסכנות האורבות לי כיהודי.

"אמא שלי, ה' יקום דמה, הפכה לחלק ממערך הלחימה בנאצים. היא שימשה כבלדרית שהעבירה תשדורות מהגטו שלנו לגטו ורשה ולהיפך.

"ואז, בשלב מסוים אימי נעלמה. התברר שהנאצים עצרו אותה. אבי ניסה לשחד קצינים פולניים גבוהים שהכיר כדי לברר עוד פרטים על המקום בו היא עצורה, אבל ללא הצלחה.

"העובדה הזו גרמה לאבי לחדד איתי את הנהלים בצורה ברורה, להסביר לי בפירוש מי נגד מי, ללמד אותי לברוח מהסכנה, מהגרמנים, מהתקהלות וממשתפי פעולה פולניים".

לעולם לא אסלח למשפחת פונובקה!

הימים היו קשים במיוחד עבור היהודים בגטו, ומרד עמד לפרוץ במקום. אביו של ישראל, שחשש מהעתיד לבוא, החליט להציל את הילד.

"הוא לקח אותי אל מחוץ לגטו, אל משפחה פולניה שהיו חברים טובים שלנו. הוא נתן להם כסף רב ותכשיטים וביקש מהם לשמור עלי. הוא גם נתן להם את המסמכים שלי ושינן באוזניהם אזהרות והוראות רבות לעשות הכול כדי לשמור על שלומי ובטחוני.

"כשהוא נפרד ממני, הוא אמר לי שוב ושוב להיזהר מהגרמנים ושלא אשכח שאני יהודי...

"ואז, כמה ימים אחר-כך, כשפרץ המרד בגטו, המשפחה זרקה אותי לרחוב. לעולם לא אשכח ולא אסלח לאותה משפחה ארורה – משפחת פונובקה שהשליכה אותי לקור, לרעב ולמוות שארב ברחובות"!

ישראל יצא מהבית שלהם ורגליו הוליכו אותו בחזרה אל הגטו. במשך יומיים הוא הסתובב באיזור, מקפיד לא להתקרב יותר מדאי ומחפש אוכל להכניס לפיו. בלילות הוא ישן בסף דלתם של חנויות, מקום שהיה מוגן יחסית מהקור והרוח.

יומיים לאחר-מכן המרד חוסל.

מחזות אימה

"הגרמנים הוציאו את מאות היהודים מהגטו והובילו אותם בשיירה לרחבה שליד תחנת הרכבת ששכנה במרכז העיירה. עקבתי אחריהם וראיתי אותם מורים ליהודים להתחלק לשניים. הזקנים, הנשים וקטנים שמאלה והצעירים ימינה".

ראית את אבא?

"כן. עמדתי בצד והתחבאתי – למרות שהייתי רק בן 6 וחצי, האזהרות שלו גרמו לי להבין שלא מדובר במשחק ילדים ושאני חייב לשמור על עצמי. המלחמה פיתחה אצלי אינסטינקטים חדים כמו של ילד בגיל כפול משלי.

"לאבא אמרו לצעוד שמאלה... ואז לקחו אותם ליער וירו בהם למוות... ראיתי אותם יורים באבי"...

הכאב בקולו של ישראל לא נסדק גם 65 שנים אחרי. אני מציע לו לעצור ולשתות משהו, אבל הוא מסרב. "אני רוצה לספר הכול למען הדורות הבאים. היום אני גם יכול לספר לך דברים שלא סיפרתי כל השנים לילדים שלי, ושמרתי אותם לעצמי כמו למשל שפולנים רבים הגיעו ללא בושה לגופות הקדושים שנרצחו, חלקם חתכו את אצבעות הנשים כדי לגנוב מהן את הטבעות וחלקם את אוזניהן כדי לגנוב את העגילים".

ואז התקרבה למקום אישה לא מוכרת.

"היא צעדה לכיוון תחנת הרכבת ואמרתי לה שלא תתקדם לאזור, כיוון שהגרמנים הורגים שם אנשים. היא שאלה אם אני יהודי וכשעניתי שכן, היא אמרה 'אם אתה לא יהודי תבוא איתי'. הבנתי שיש לי כאן אפשרות ללכת למקום מוגן וצעדתי איתה. היא הובילה אותי לביתה, בית דו-קומתי ששכן במרחק קצר משם ובדרך סיפרה לי שבעלה היה חייל פולני שנהרג עם פלישת הנאצים לפולין. רק תקופה ארוכה אחר כך נודע לי שבעלה היה יהודי. בכניסה לבית הבחנתי בילד קטן ואישה מבוגרת, אבל לא החלפתי איתם מילה כיוון שהיא לקחה אותי מיידית לעליית הגג, שם הבהירה לי שאסור לי לרדת בשום פנים ואופן ושהיא תדאג לי לאוכל.

"ואכן, האישה היקרה שהצילה אותי, סופיה הוצ'ינסקי שמה, דאגה להעלות לי מידי ערב אוכל ומים ליממה הקרובה, כשהאוכל היה מורכב בדרך כלל מקליפות תפוחי אדמה מבושלות ומעוד משהו.

"כך חייתי בערך שנה. בכל התקופה הארוכה הזו חייתי לבד בעליית הגג והשתדלתי להעסיק את עצמי. השתגעתי מבדידות, שעמום וגעגוע להורי אבל לא העזתי לצאת משם. בכל התקופה הזו לא התקלחתי ולא החלפתי את בגדיי ואת צרכיי הייתי עושה בתוך עיתונים שהיא הביאה לי. לאחר כשנה היא הודיעה לי שאנו עוברים דירה לורשה. כשירדתי סוף סוף מעליית הגג, הבית היה ריק. שאלתי אותה היכן הסבתא והילד והיא פרצה בבכי וסיפרה שהיה מדובר באמה ובבנה, אבל שניהם מתו ממחלת הטיפוס...

"בורשה סופיה הוציאה לי תעודת זהות באמתלה שאני הבן שלה ושהתעודות שלי אבדו, ומה שעזר לכך הייתה העובדה שלפני כן הוטבלתי בכנסיה ונקראתי בשם אלכסנדר הוצ'ינסקי – כשמו של בנה המת".

אנשים ידעו את הזהות האמיתית שלך?

"עד היום אני מסופק אם ידעו והעלימו עין או שבאמת חשבו שאני הבן שלה. מה שכן, בשנת 1944 סופיה התחתנה עם פולני בשם סטניסלב פשקיט והיא הציגה לו אותי בתור הבן הביולוגי שלה. הנושא של זהותי היהודית לא עלה בכלל על הפרק.

"ידעתי מה הפירוש כנסיה ושמדובר בדת זרה לי בתור יהודי, אבל שיחקתי את המשחק כיוון שהבנתי שגורלי וגם גורלה של סופיה תלוי בזה. הייתי ממושמע וזרמתי עם ההצגה. לכן גם הלכתי איתה מידי יום ראשון לכנסיה ולמדתי את התיפלות הנוצריות".

המלחמה מסתיימת!

למרות שהוא היה רשום כפולני, גם ישראל "זכה" לביקור במחנות העבודה.

"בחודש ספטמבר של שנת 1944 לקחו אותנו עם פולנים נוספים למחנה עבודה בשם בילנה, שם שהינו עד תחילת שנת 1945. במחנה ההוא קיבלתי באחת הפעמים מכות רצח, ועד היום אני סובל מצליעה קלה כתוצאה ממכות עם את חפירה שנתן לי חייל גרמני. ואז, ביום חורפי אחד ראינו שהגרמנים בורחים, הרוסים כבשו את האזור והמלחמה הסתיימה".

ישראל הלך לבית הספר לראשונה בחייו. האם המאמצת שלו בחרה שלא לגלות את זהותו האמיתית לילדי בית הספר, אבל חיש מהר הם הבינו זאת לבד...

"הייתי אז בן 10, אבל הכניסו אותי לכיתה א' כדי שאשלים את הפערים בקריאה, כתיבה ומתמטיקה. למדתי את החומר בתוך תקופה קצרה ועד מהרה הוקפצתי לכיתה ה' בה למדו בני גילי. גם שם התבלטתי עד כדי כך שהמורים היו שולחים תלמידים חלשים לביתי כדי שאלמד איתם לאחר סיום הלימודים. כך חלק מצוות בית הספר ניחש שאני יהודי"...

החטיפה

ואז יום אחד הכול השתנה.
"יצאתי מהבית בדרכי לבית הספר, ולמטה נתקלתי בקצין בצבא הפולני ובאשה מכובדת שישבה ברכב צבאי בסמוך אליו. תוך דקה מצאתי את עצמי חטוף בתוך הרכב והתברר לי שמדובר בפעילים מטעם 'פועלי אגודת ישראל', שעברו מעיר לעיר, עלו על עקבותיהם של ילדים יהודיים שהתגוררו במשפחות נוצריות שגידלו אותם וחילצו אותם. את שמו של הקצין המחופש אינני יודע עד היום, אבל לאשה קראו שרה לדרמן. הם הביאו אותי ללודז' ושם שהיתי במוסד לילדים יהודים יתומים כמוני. לא מצאתי את עצמי וכשנשבר לי לאחר כשבועיים או שלשה, נמלטתי מהמקום ועליתי על הרכבת בדרכי חזרה לוורשא, לביתה של סופיה ובעלה".


ישראל טורן בבית היתומים

ואיך היה לך כסף לרכבת?

"פשוט התגנבתי. במהלך הנסיעה ניגש אלי הכרטיסן וביקש לראות את הכרטיס, ואני הצבעתי לעבר אישה שישבה בקצה הקרון ואמרתי לו 'זו אמא שלי. הכרטיס אצלה'. מיד אחר כך נמלטתי לכיוון השני של הרכבת ואת רוב הנסיעה עשיתי בתא השירותים. סופיה ובעלה שדאגו לי מאוד שמחו לקבל אותי בחזרה, וזו הייתה הפעם הראשונה שסטניסלב גילה שאני בעצם יהודי.

"אבל הפעילים היהודים לא התייאשו ממני, וכמה ימים לאחר מכן שרה לדרמן הופיעה בפתח הבית יחד עם בחור צעיר בשם יעקב שפרינגר והם ישבו לשיחה עם סופיה וסטניסלב. הם הסבירו להם כמה חשוב שאחזור לעם היהודי, ולאחר עוד כמה פעמים נוספות, סופיה וויתרה עלי בלב כבד והסכימה שאעבור לידיהם. לפני כן היא שאלה אותי אם ארצה להמשיך לחיות אצלה כנוצרי, אבל אמרתי לה שבלב כבד אני נאלץ לוותר כדי לחזור לעם היהודי. לשבחם של הפעילים יש לציין שהם גם שילמו לסופיה כסף רב עבורי.

"אגב, סופיה נפטרה מסרטן ב-1956 ולפי עדות של שכנות שלה באוזני ביתי, לפני מותה היא בכתה פעמים רבות וסיפרה שהיא רוצה לפגוש בי שוב. כמה עצוב לי שלא זכיתי לראות אותה עוד פעם ולהראות לה את המשפחה שהקמתי בזכות המסירות שלה. יחד עם זאת, אני לא מתחרט לרגע על הצעד שעשיתי. זה היה הדבר הנכון".

יענקל'ה מאמץ אותי

ישראל נלקח למוסד ילדים יהודי אחר ששכן בעיר ביטוב, ובגלל החשש מקשיי התאקלמות, הוא נלקח כפרויקט אישי של אותו יעקב שפרינגר. "זו הייתה אחת התקופות הטובות בחיי. שפרינגר דאג לי כמו לבן ואני הרגשתי שאני נמצא סוף סוף בידיים של אבא. הוא היה רק בן 16 ואני בן 11, אבל הוא טיפל בי, רחץ אותי, האכיל והשקה אותי ודאג לי לכל מחסורי. יענקל'ה היה כל עולמי וכל מה שהיה חסר לי בשנים האיומות של המלחמה. ואגב, כל עשרות הילדים במחנה הרגישו את אותה תחושה, כאילו כל אחד מהם היה בן יחיד של יענ'קלה".


ישראל טורן (בעיגול מימין) ויעקב שפרינגר (בעיגול משמאל) בבית היתומים

שנה מאוחר יותר, כשהשלטון הקומוניסטי הידק את אחיזתו בפולין, המחנה הועתק במהירות לברטיסלבה, משם לאוסטריה (בה נרצחו כמה ילדים בדם קר על ידי תושבים מקומיים שונאי ישראל) ומשם למינכן. במינכן ניתנו להם 3 אפשרויות – להגר לישראל, לארה"ב או לצרפת. יעקב שפרינגר בחר להגר לצרפת, אבל ישראל שסונוור מההבטחות על הבננות והשוקולד שניתן למצוא רק בארץ לא הסכים לשמוע על אפשרות אחרת...

ישראל עלה לארץ, נשלח ללמוד בישיבת פוניבז', משם הועבר לישיבת פרשבורג בירושלים ולבסוף עבר להתגורר בקיבוץ הדתי שעלבים.

מפגש מדהים בכפר חב"ד

בשנת תשי"ג (1953) יעקב נשלח על ידי פועלי אגודת ישראל להדביק מודעות בריכוזים החרדיים שהיו אז, וביניהם גם כפר חב"ד. ואז, בטבורו של הכפר הוא ראה משהו שגרם לליבו להחסיר פעימה. "במרכז הכפר אני רואה חנות שעליה שלט עם השם 'יעקב שפרינגר'. כל עוד נפשי בי נכנסתי אליה, והנה אני פוגש את יעקב. נפלנו אחד בזרועות השני ולא היה גבול לאושר שלנו".


ר' יענק'ל שפרינגר ע"ה בפתח חנותו בכפר חב"ד (צילום: שמואל בן-צבי)

השניים המשיכו לעמוד בקשר וישראל הגיע לכפר חב"ד מידי מוצאי שבת כדי ללמוד ולשוחח עם יעקב. בחייו האישיים של ישראל חל בינתיים שינוי, כיוון שהוא עבר להתגורר בקיבוץ שער הנגב. המעבר לקיבוץ החילוני המוצהר גרמם לו לנטוש אט אט את הדת, ומרגשי אשמה ובושה שהרגיש משפרינגר, הוא ניתק את הקשר עמו.

35 שנים לאחר מכן, בשנת 1991, צילה סיני, אחת מארבעת ילדיו של טורן ליוותה ילדים מבית הספר שבו לימדה ל"מסיבת החומש" בכפר חב"ד. כיוון שמאז ילדותה שמעה בבית שוב ושוב על "החסיד שפרינגר מכפר חב"ד", היא שאלה עוברים ושבים היכן נמצאת החנות של שפרינגר, הגיעה לשם והזדהתה כבתו של ישראל טורן. האדם בעל פני המלאך שהזדהה כיעקב שפרינגר פרץ בבכי של התרגשות כשספרה לו מי היא וביקש ממנה שתפעל לחידוש הקשר עם אביה. מאז השניים חזרו להיפגש באופן קבוע וישראל היה מגיע לבקר את יעקב לפחות פעם בשבועיים.

"היינו יושבים ומשוחחים כמו אז, בימים הטובים. שוב הרגשתי שיש לי אבא, אח וחבר שמבין אותי. יעקב השתדל לא ללחוץ עלי לקיים מצוות, אולי כי חשש שאנתק אתו שוב קשר... אבל תמיד דאג לי לצרכים של כל חג ומועד, כמו נרות חנוכה, מצות שמורות, ארבעת המינים ועוד.

"אני מצדי הפכתי אותו לרב של המשפחה שלנו והוא דאג לבוא לשדרות בכל פעם שאחד מנכדי חגג בר מצווה בבית חב"ד המקומי של הרב משה-זאב פיזם, להניח תפילין לי, לילדי ולנכדי ולחגוג אתנו באהבה. רק אחרי שהוא נפטר לפני כשלש שנים, נודע לי שבכל פעם הוא היה יוצא מכפר חב"ד בשעה 4 וחצי לפנות בוקר ומגיע אלינו בטרמפים"...

הנקמה האמתית בהיטלר

בשנה האחרונה, עשור אחרי שיצא לפנסיה עם סיום 48 שנות עבודה בתפקיד מרכזי במועצה האזורית שער הנגב, ואחרי שהקים משפחה לתפארת שמונה 4 ילדים, 11 נכדים וחמשה נינים, ישראל התפנה כדי לחקור את עברו.

"החלטתי שאני רוצה להבין טוב יותר את עברי ושכרתי בהון רב חוקר פרטי שעובד עם חוקרים פרטיים בפולין ובמזרח אירופה. דרכם אני מקבל בכל חודש עוד ועוד נתונים מרתקים על משפחתי. מהם ידעתי שאבי נולד באוקראינה ושהצטיין במלחמה, שאבי היה נשוי בתחילה לאשה אחרת, שהשם האמתי של אימי היה טוייבע (ולא טושה, שהיה רק כינוי פולני). קיבלתי את תעודת הלידה שלי, תמונות ישנות של הבית שבו נולדתי ונימולתי, וגם תעודה של ברית המילה שלי שנכתבה על ידי המוהל... לצד אלו קיבלתי נתונים ומסמכים רבים גם של סופיה הוצ'ינסקי שאימצה אותי ותמונה שלה ושל בעלה סטניסלב.

"החוקרים האלו אפילו מצאו את קברו של סבי – אב אבי, שנפטר ונקבר בוורשא ב-1939, ואחד מנכדי שעלה לאחרונה לפולין הספיק להיות שם, להדליק נר ולומר תפילה. מה שעומד כרגע על הפרק זה ניסיון לאתר את הילדים של סופיה וסטניסלב כדי שאוכל ליצור איתם קשר ולהודות להם".

כל תמונה או מסמך כזה מזעזעים את ישראל ומקלפים ממנו שכבות שבמשך שנים הוא ניסה להסתיר. "מצד אחד אני שמח לגלות את עברי, מצד שני זה כואב ומייסר, אבל בשורה התחתונה אני קם כל בוקר ויודע שניצחתי את היטלר. עליתי לארץ, הקמתי משפחה יהודית מפוארת וכל ילדי זכו לחיות בארץ ישראל. אין נקמה מתוקה מזו".