20 שנה לפוגרום בקראון-הייטס > בחזרה לגיבורי הפרשה ● מיוחד
'נרצח אחד מהיהודים'. 'לתפוס את היהודים', אלו היו הקריאות שנשמעו לפני 20 שנה ברחבי שכונת קראון הייטס כאשר המון שחור זועם הסתער וביקש לפגוע בכל יהודי. לתדהמת התושבים היהודיים השוטרים נמנעו מלהתערב ● המהומות, שנמשכו שלושה ימים ובשיאן נרצח תלמיד ישיבת חב"ד, פרצו לאחר שגורמים אינטרסנטיים הלהיטו את האווירה בעקבות תאונת דרכים בה נהרג ילד שחור מרכב בו נהג בחור חסיד חב"ד ● הצעה של נח דיר, חבר מועצת העיר, להכניס את המשמר הלאומי לשכונה, הביאה את ראש העיר דאז להורות למשטרה לפזר בכוח את המתפרעים והמהומות נפסקו מייד ● שני עשורים חלפו, ראשי עיר הוחלפו, הזכרונות והצלקות עדיין נותרו ● עיתון 'משפחה' בפרויקט מיוחד  לסיפור המלא
(יום חמישי, ח''י אב תשע''א)
איתן קוברע

יום שני, ט' באלול תשנ"א, הפציע כיום קיצי חם ומתנמנם בקראון הייטס שבברוקלין ניו יורק, בה יוצרים חסידי חב"ד המתגוררים בשכונה לצד אפריקנים-אמריקנים וסינים, החיים שם בצפיפות רבה, פסיפס אתני רב-גוני וכלל לא שקט. רבים מילדיה של הקהילה החב"דית היו במחנות קיץ בצפון המדינה במשך ששת השבועות הקודמים והיו אמורים לחזור בהמוניהם למחרת היום. באזורים הלא-יהודיים של קראון הייטס, שוטט ברחובות הנוער שלא הצליח למצוא עבודת קיץ בעת זו של משבר כלכלי, והיווה חבית חומר נפץ המבקשת להתפוצץ.

הרב נתן קופל, בוגר ישיבת "תומכי תמימים" חב"ד, הוא אקטואר ועורך דין המתגורר בשכונה מזה עשרות שנים. הוא זוכר במדויק את האירועים אשר הבעירו חבית נפץ זו. לזכרון שלו יש סיבה טובה, הם התפתחו ממש מספר צעדים מדלת ביתו: "מעט אחרי השעה שמונה בערב באותו יום שני, השתתפתי בשיעור משניות לאחר תפילת מנחה בבית הכנסת פרנקל, ליד פינת הרחובות יוטיקה ופרזידנט, כאשר אחד המתפללים, נפתלי מוניאק, נכנס במרוצה לתוך בית הכנסת ודיווח כי מכונית הנהוגה בידי יהודי פגעה בילד שחור בפינה, וקהל רב התאסף במקום.

"ההשלכות של דבריו לא חלחלו לתוכי והחלטתי להישאר לתפילת ערבית. בדרך החוצה מבית הכנסת, הרהרתי בעצב בגורלו הבלתי ידוע של הילד, ועלתה בי המחשבה כי אף בני רוכב על אופניו באותה קרן רחוב ולולא חסדי ה' ייתכן כי הוא היה הנפגע. בחוץ הופתעתי כאשר הבחנתי כי רחוב יוטיקה מלא באספסוף פרוע שברור היה כי הוא מבקש לעשות צרות. הסימפטיה שלי לילד שנהרג הפכה לדאגה מיידית לביטחוני האישי ולביטחונם של אחי היהודים".

מאחר שלא היה באפשרותו של קופל לחצות את רחוב יוטיקה בדרכו הביתה, והוא חשש מעמידה סתמית ברחוב, הוא נופף לעבר מכונית הנהוגה בידי אדם דתי, כשזו עצרה הוא נכנס אליה. במהלך הנסיעה קיבל עדכון על מה שיהפוך להיות השבוע האלים ביותר שראתה ברוקלין אי פעם.

"לתפוס את היהודים"

באותו יום בשעה 20:20 לערך, התקדמה שיירתו בת שלוש המכוניות של כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש מערבה ברחוב פרזידנט, בחזרתה מביקורו השבועי של כ"ק האדמו"ר בבית העלמין מונטיפורי שבקווינס, שם התפלל על ציון חמיו, כ"ק האדמו"ר הריי"צ זצ"ל. הן מכונית המשטרה הסמויה שהובילה את השיירה באורות מהבהבים והן מכוניתו של האדמו"ר שנסעה אחריה, חצו את הצומת.

אך הרכב השלישי, רכב סטיישן שבו ישבו מספר חסידים צעירים, פיגר מאחור. בניסיון להדביק את השיירה, הם חצו את הצומת באור אדום. רכב אחר, שנסע דרומה ביוטיקה, פגע ברכב הסטיישן, וזה החל להסתובב ימינה, עלה על המדרכה, ופגע בילד שחור בן שבע, גאבין קאטו, בן למהגרים מגאנה, והדביק אותו לבניין המגורים שלידו שיחק עם בת דודתו, אנג'לה קאטו בת השבע. גאבין מת זמן קצר לאחר מכן ואנג'לה נפצעה קשה.

קופל: "עד שהגעתי הביתה, חבורות משתוללות של נערים עשו דרכן במעלה רחוב פרזידנט. שמעתי אותם ממלמלים באיום מאחורי דלת ביתי, 'נרצח אחד מהם'. אשתי היתה בשיעור בדירה השוכנת בבניין מעבר לרחוב, התקשרתי אליה ואמרתי לה להישאר שם. היא עשתה זאת, עד שהיה בטוח יותר לצאת החוצה"' נזכר קופל.
בסופו של דבר, ההמונים ביוטיקה ובפרזידנט התפזרו במהלך אותו הלילה אך מה שלמד נתן קופל רק למחרת בבוקר היה כי סביב השעה 23:30, ליד רחוב קינגסטון חבורה של כעשרים בריונים שחיפשה לתקוף יהודים הקיפה את יענקל רוזנבאום, תלמיד בישיבת ליובאוויטש שבבית המדרש של כ"ק האדמור מליובאוויטש ב-770 שהגיע ללמוד בה מאוסטרליה, ודקרה אותו שוב ושוב בגבו, היכתה בו באכזריות, וסדקה את גולגלתו. הוא מת מאוחר יותר באותו לילה, בבית החולים קינגס קאונטי והוא בן 29 בלבד.

למחרת אחה"צ הלכו בני הזוג קופל ברחוב איסטרן פרקוויי פינת קינגסטון כדי לאסוף את ילדיהם החוזרים ממחנה הקיץ. בדרך חזרה הביתה במונית עמוסה בתיקיהם של הילדים התברר להם כי שוב ש התפרעויות במקום התאונה. משפחת קופל מיהרה הביתה, ונתן חיזק היטב את דלת הכניסה לבית.

"שמעתי שמתקינים רמקולים בפינת יוטיקה ופרזידנט"' הוא נזכר. "זמן לא רב לאחר מכן שמעתי שני קולות שהכרתי טוב מדי - אלה של מעוררי המריבות הגזעניות המושבעים, אַל שרפטון וסוני קרסון - שהחלו להסית את מאות הנאספים. 20 שנה חלפו מאז ועדיין מהדהד באוזני קולו של שרפטון הזועק שוב ושוב, 'אנו צריכים לדאוג לכך שהם ישלמו על מה שעשו לגאבין קאטו הקטן'.

"מיד לאחר מכן שרפטון החליט להוביל את ההמון בקריאות קצובות: 'את מי אנו צריכים לתפוס?' הוא צעק. אך הקהל כנראה היה זקוק ליותר דרבון, ומלמל משהו על 'לבנים' ו'חסידים'. שוב עודד שרפטון את הקהל, 'את מי אנו צריכים לתפוס?' אך שוב, הגיעה רק תשובה מבולבלת ופושרת מן הקהל, עד שבסוף הרעים שרפטון בקולו, 'את היהודים!' מנקודה זו והלאה, שוב ושוב, הגיעה קריאת התגובה: 'את מי אנו צריכים לתפוס?' 'את היהודים!'

תקשורת "הוגנת"

במקביל לדברי ההסתה של שרפטון להמונים, הסתערו עיתונאים מקומיים וארציים על קראון הייטס, כשהעורכים מעדיפים להכניס את ההתפרעויות למסגרת מקרה קלאסי של התעללות גזענית.

בטור שכתב בג'ואיש וויק בשבוע שעבר, נזכר ארי גולדמן, שהיה אז הכתב לענייני דת בניו יורק טיימס, בתמרון של העורך: "בכל הדיווח שלי במהלך ההתפרעויות, לא ראיתי או שמעתי על אלימות של יהודים כנגד שחורים. אך הטיימס היה מחויב לגרסה שלו של האירועים: שחורים ויהודים מתכתשים על רקע מתחים גזעניים. על מנת להראות את אשמתם של היהודים בהתפרעויות, אף הוצגה תמונה בעיתון - שאפילו אז היה בה לעורר צחוק - של חסיד המנופף במטריה פתוחה כלפי קצין משטרה המצוייד היטב לפיזור הפגנות. הכותרת היתה: 'קצין משטרה נאבק בחסיד אתמול ברחוב פרזידנט'".

יום אחרי שהחלו ההתפרעויות, המשיך הטיימס בהסברים "ההוגנים" שלו, במאמר שכותרתו "המרירות זורמת לשני הכיוונים": וכך נכתב במאמר: "כמו בשכונות רבות אחרות, מתלוננים השחורים על פשע ובתי ספר גרועים. אך כאן, לעיתים קרובות, מוקד כעסם הוא החסידים בגלל האמונה הרווחת כי הם מקבלים פריבילגיות מן המשטרה וממוסדות עירוניים אחרים ומקבלים סיוע שהשחורים זקוקים לו נואשות בעידן של משאבים מדולדלים".

נתן קופל עוצר את שטף סיפורו כדי לחלוק עמנו את השקפתו לגבי מה שהיה ביסוד ההתפרצות שלאחר מותו של גאבין קאטו: "אישית, איני בטוח כי התגובה הראשונית של ההמונים אומנם נבעה מאנטישמיות. אחרי הכל, מדובר בשכונה שבה, למרבה הצער, יש טינה רבה של שחורים כלפי הקהילה היהודית. בעיניהם, מקבלת קהילתנו טיפול מועדף ולוקחת במרמה את מה שמגיע להם. האמת היא שקהילה זו היא פשוט קהילה יהודית בעלת ידע, מאורגנת היטב, העובדת עם המוסדות באופן חוקי למען רווחתה. עובדה זו, בצירוף כלכלה גרועה, אבטלה גדולה אצל הנוער ובתי ספר בחופשה, הצביעה על טרגדיה שהמתינה להתפרץ. גם כך, כל אחד שהיה פעם בזירת האירוע, אפילו כשמדובר בתאונה קלה יודע כיצד היצרים מתלהטים".

שקט מתוח השתרר לקראת ערב. היה זה השקט שלפני הסערה. כאשר ירד הערב פרצה מהומה ברחוב פרזידנט. נתן קופל זוכר כי הציץ מבעד לחלונות ביתו וראה חבורות של שישה עד שמונה נערים בשנות העשרה והעשרים לחייהם, עולים ויורדים ברחובות, מיידים אבנים ובקבוקים לעבר חלונות הבתים, עוברים מבית לבית, הולמים בדלתות ושבים חזרה למדרכות. "נדמה היה לי, כי הם הכירו את החוקים של הגנה עצמית, המתירים לבעל בית לתקוף חזרה כל אחד הנמצא בשטח ביתו, ולכן הם רק הפחידו וברחו. רוב המתפרעים נראו זרים שהגיעו לאזור כדי להתפרע, על אף שלכל קבוצה התלווה נער מקומי שהצביע על 'בתי היהודים'. ברגע מסוים, אבן התעופפה דרך החלון הקדמי של שכניי שאינם יהודים. האשה פתחה את הדלת, והחלה לצעוק על משליך האבן. כאשר ראה הזורק כי תקף בית שאינו של יהודים, פלט, 'סליחה גברת, חשבתי כי זה בית של יהודים'.

"ברחוב שלי הוצתה מכונית והותקפו מכוניות חונות רבות אחרות, חלונותיהן נופצו והפנים נקרע לגזרים. ביום למחרת, ציין בפני מישהו כי מסתבר שאחת מן המכוניות שהושמדה, היתה רכבו של אביו של גאבין קאטו".

פוגרום בשכונה

אל תוך המהומות הללו נקלע מיכאל בעהרמן, תושב המקום, אשר שב אף הוא מן ההרים. "בדיוק הגעתי מה'קאנטרי', ולא היה לנו שם קליטה טובה של רדיו", הוא מספר השבוע בשיחה עם "משפחה". בזיכרון מדהים, הוא משרטט את פני הדברים מפני 20 שנה כאילו אירעו ממש זה עתה: "ידענו שקרה משהו, שהיתה תאונה, שבעקבותיה ארע רצח, אך לא היה ברור לנו בדיוק מה קורה. ירדתי מההרים אל ניו יורק עם עוד מישהו, והגענו למרחק של כמה בלוקים מ-770, ל'קראון סטריט', בסמוך מאד לביתי. שם גילינו שהרחוב חסום. עד לרגע זה לא ידענו על התפשטות המאורעות. לנגד עינינו פרצה הפגנה אל מול תחנת המשטרה".

כאן נכנסו בעהרמן וחברו אל סטטיסטיקת המותקפים, וכמו בימים שנדמה היה עד אז כי חלפו מן העולם, מצאו את עצמם בפוגרום של ממש. "קבוצה של אנשים ירדה לכיוון שלנו. כשהם ראו שני יהודים במכונית, הם הרימו לבנה וזרקו עלינו, והחלון נשבר".
מבוהל עד מוות, זעק בעהרמן לחברו: "תוציא אותנו מכאן", אבל זה נדמה היה כמשימה בלתי אפשרית. מצד אחד היתה תנועה עמוסה בעקבותיהם, מצד שני היה רחוב חד סטרי, ומולם היה קהל של מתפרעים, שלא היה מהסס להמשיך ולפגוע בהם לרעה. משלא נותר מה לעשות - בחר הנהג באופציה הבלתי אפשרית. "הוא סובב את ההגה לתוך הקהל, מה שגרם לאנשים לזוז במהירות, ואז יכולנו לעבור. עשינו פרסה והתכוונו לשוב על עקבותינו - אלא שבינתיים הקבוצה התארגנה מחדש, ואני פחדתי שהפעם, הם הולכים להרוג אותנו", הוא מצייר את הרגעים המפחידים כל כך. "חברי שאל, 'מה נעשה? הרי יש כאן פקק תנועה'?" הנואשות גרמה להם לאלתר, ובערהמן הציע שחברו ייסע על המדרכות. וכך, באין ברירה, הם נסעו כברת דרך על המדרכה, עד שהגיעו לכביש השירות "איסטרן פארקוויי", משם הגיעו ל- 770, בית מדרשו של כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש.

בעהרמן: "היו שם המון אנשים מסביב, כמה מהמזכירים של הרבי והמון קהל, ובתוכם גם המשטרה, שלא עשתה כלום!" הוא מדגיש. "קפצתי מהרכב, רצתי לאחד השוטרים וסיפרתי לו מה קורה. הוא ענה לי, לא פחות ולא יותר, 'לך תגיש תלונה'. נדהם, השבתי לו: 'מה תלונה?? הרי התוקפים עדיין ניצבים שם! הם יתקיפו כל יהודי שיגיע לשם!' אבל השוטר הגיב בחוסר אונים מוחלט". הוא השיב לבעהרמן כי גם הוא הותקף בסלעים שנזרקו על רכבו. לשוטר בארצות הברית יש סמכות לירות כשהוא מותקף, ובערהמן הציע לו על אתר, 'תירה במישהו!' אך נדמה שהאווירה עשתה את שלה, והשוטר הבהיר שהוא אינו יכול לירות במתפרעים.

באין ברירה, ניגשו שני היהודים המותקפים לשוטרים בסמוך, והגישו תלונה על התקיפה. השוטרים שמילאו את הדו"ח לא הופתעו, לא התפלאו - ולא נראה היה שאכפת להם בכהוא זה. בעהרמן וחברו ניצלו בנס ממאורע שהיה יכול להסתיים במוות ודאי, כשהרכב ושמשתו סופגים את עיקר הנזק.

בינתיים, נותרה הדאגה לבני המשפחה. הללו נותרו בהרים - באין דרך ליידעם כראוי על המתרחש. בעהרמן עצמו היה ללא רכב, חסר כלי נשק להגנה עצמית, ולא היה יכול לעבור ברחוב כדי לעשות את הדרך שבימים כתיקונם היא קצרה מאד, ולהגיע לביתו! באין ברירה, התארח במשך מספר ימים בבית הארחה, במרחק כמה רחובות מביתו. במשך שלושה ימים לפחות, כך הוא זוכר, רעשה וגעשה השכונה, כשאופנועי המשטרה נוסעים ברחובותיה הלוך ושוב. זה היה ג'ונגל פראי של מהומות - שאיש לא עשה מעשה של ממש לעצור אותן. ישיבות ועד החירום של קראון הייטס התקיימו במשרד סמוך למשרד שבו עבד, והוא היה חלק מהן.

הוא אינו מהסס לכנות את המאורעות הללו בשם פוגרום - שם שלדבריו כתב ה"ניו יורק טיימס" היה הראשון שהעניק אותו למהומות. אבל אשה אחת בקראון הייטס, מבוגרת יוצאת אירופה, לא חיכתה שכתב כלשהו יגדיר את המהומות כך. היא ראתה את המתרחש, שמעה את הזעקות הקוראות לפגיעה ביהודים, והסיקה את המסקנות. היה ברור לה שהפוגרומים מאירופה עשו את דרכם אל מעבר לים. מרוב בהלה, היא קפצה מחלון ביתה, אל מותה, העיקר שלא תיפול בידיהם של הפורעים.

כאשר הסיפור כבר בן יותר מיום, והמהומות מתפשטות בשכונה כאש בשדה קוצים, היכן היתה משטרת ניו יורק? הם היו ברחובות בהמוניהם, מתבוננים בפאסיביות כאשר חבורות נערים משתוללות ברחובות. קופל מסביר את הלוגיסטיקה: "היתה נוכחות מאסיבית של המשטרה בצומת של יוטיקה ופרזידנט וכוח שווה בגודלו בצומת הבא של סקנקטאדי ופרזידנט, אך לא היה אף קצין אחד בכל רחוב פרזידנט מצומת אחד למשנהו. לא רק זה, אך כנראה ראית את התמונה המפורסמת מן העמוד הראשון של גבר חסידי השוכב פצוע ברחוב ובנו הצעיר לצידו? זה היה שכני, יצחק ביטון, מוזיקאי מוכשר ממוצא מרוקני. הוא התחנן בפני השוטרים ברחוב סקנקטאדי שילוו אותו הביתה, אך הם סירבו, ואמרו לו שאין שום בעיה שילך מסביב לפינה לבדו. הוא נלכד בתוך מטר אבנים ובקבוקים".

בסופו של דבר זכה ביטון, שהיה מתופף ראשי בלהקת רוק מרוקנית-אמריקנית בטרם חזר בתשובה ועבר להתגורר בקראון הייטס, בתביעה משפטית על סך 200,000 דולר נגד העירייה, משום שהמשטרה, המצוידת באמצעים לפיזור הפגנות, עמדה מן הצד כאשר הותקף על ידי ההמון הזועם.

תחת מצור

ביום רביעי בבוקר, נסע נתן קופל לעבודתו במנהטן. בשעות אחר הצהריים המוקדמות אשתו התקשרה אליו וביקשה כי יחזור מוקדם כדי לקנות מזון שיספיק להם עד שהרחובות שוב יהיו בטוחים. כשחזר קופל לקראון הייטס, עשה את דרכו לחנות המכולת של קהאן ברחוב קינגסטון שם רכש מצרכים שאינם מתקלקלים שיספיקו למספר ימים. בדיוק אז, צעק בעל הבית, מר קהאן: "כולם פנימה", וסגר בחופזה את שערי הברזל הכבדים של החנות. פעולה זו נעשתה ממש בזמן, כי תוך כדי כך עברו המתפרעים כשהם מקישים על שערי החנויות.

"לאחר זמן מה", מספר קופל, "פתח קהאן את השערים ואני, ושקיות הקניות שבידי, ירדתי לצומת של 770 באיסטרען פרקווי וקינגסטון. שם, ראיתי כוח משטרתי גדול חוצה את הכביש לצד השני של פרקוויי מאחורי אספסוף של כמה מאות נערים שחורים. אני ומספר יהודים חרדים נוספים, תפסנו עמדות מאחורי הכוח המשטרתי המצוייד בציוד לפיזור הפגנות שעומד בצד שלנו של פרקווי, מתוך הנחה כי כרגע זהו המקום הבטוח ביותר. אבל בדיוק אז, מעבר לרחוב, התעופף מעל ראשיהם של השוטרים מטר אבנים ובקבוקים לכיוון המקום שבו עמדנו. רצנו לחפש מחסה, נדהמים לגלות כי השוטרים עמדו שם חסרי מעש לאור מתקפה אכזרית זו, כאשר יורד עלינו מטר של המוני אבנים גדולות. שלושה או ארבעה חסידים הרימו אבנים מן המדרכה ואולי אפילו שיגרו אחת או שתיים לכיוון הצד השני של הרחוב, אך שאר היהודים במקום הניאו אותם מהר מאוד ממעשיהם. זאת היתה 'האלימות החסידית'".

בנקודת זמן זו, כאשר ההתפרעות נמשכת ברחבי השכונה, ואין אפשרות להגיע הביתה, החליט נתן קופל להיכנס למשרדיו של אחד מענפי הקירוב של חב"ד, "הוועד הארצי לקידום החינוך היהודי", השוכן בבנין מעט רחוק יותר באיסטרן פרקוויי. באותו בוקר, בתפילת שחרית בבית הכנסת פרנקל, הוא שמע על פגישה בשעה 14:00 במשרדים אלה עם מפקד משטרת ניו יורק לי בראון, שנשיא בית הכנסת ראובן ברננסון היה אמור להשתתף בה.

"הגעתי למשרדיו של "הוועד ארצי", וברננסון לא היה במקום. שמעתי מישהו אומר כי בקרוב יש כאן פגישה עם ראש העיר דייוויד דינקינס. לכן בהיעדרו של ראובן, החלטתי כי אשתתף בישיבה, בהיותי מזכיר בית הכנסת פרנקל, כנציג המוסד היהודי שאולי הוא הקרוב ביותר לקלחת האלימות. כאשר המתנו להגעתו של דינקינס, ראינו דיווח בטלוויזיה כי דינקינס ובראון נמצאים בבית ספר ציבורי באזור, אליו הלכו כדי להיפגש קודם עם תושביה השחורים של קראון הייטס. כאשר הסתיימה הפגישה והם ביקשו לצאת מן הבניין, נאלצו לסגת חזרה לתוכו בגלל מטר אבנים ובקבוקים. אין פלא כי הנציגים אחרו לפגישה עמנו".

תוך כדי שיחתי עם נתן, אנו מתהלכים ברחובות קראון הייטס, בעקבות המסלול מנקודת ההתחלה של המהומות בהיקף החיצוני של השכונה ואל תוך לבה של קהילת חב"ד. לבסוף אנו מגיעים למשרדי "הוועד הארצי", וזוכים לקבלת פנים בחדר הישיבות. בחדר זה שלט במשך עשרות שנים הרב יעקב יהודה הכט ז"ל, מי שמונה על ידי האדמו"ר מליובאוויטש לתפקידים מרכזיים במוסדות החינוך של החסידות ושימש חבר באגודת חסידי חב"ד העולמית ובמרכז לענייני חינוך, והיום מנהל בנו הבכור, הרב שלום בער הכט, את מגוון פעילויות הקירוב והצדקה.

נתן קופל נזכר: "על שולחנו של הרב הכט נחו שני נרות נשמה דולקים. הרב שלום בער הכט ישב בראש שולחן ישיבות ארוך, כשדינקינס יושב מעט לימינו עם שני עוזרים. "כמו כן נכחו במקום הגה"ח רבי יהודה קלמן מארלאו מרבני שכונת קראון הייטס, הרב שייע הכט אשר עובד יד ביד עם אחיו בוועד הארצי, הרב שמואל בוטמן מארגון הנוער של חב"ד, שלוימי דרימר - איש עסקים מכובד בקראון הייטס, ומר אבר - איש עסקים מקומי נוסף ומתאם עם המשטרה. נכח במקום גם חבר מועצת העיר, נח דיר, וייתכן כי היו משתתפים נוספים שאינני זוכר אותם כעת", ממשיך קופל. "אני ישבתי בקצהו השני של השולחן הארוך, מול ראש העיר. אני זוכר כי התבוננתי בו וחשבתי שהוא נראה עייף ויגע".

"תפסיקו את המהומות"

הרב שלום בער הכט פתח את הישיבה ואחר כך עשה סבב בשולחן ואפשר לכל אחד לומר את דברו. הרב בוטמן פתח ואמר משהו על כך ש"אנו יודעים כי עומדים לרשות משטרת ניו יורק אמצעים רבים לפיזור הפגנות - סילוני מים, גז מדמיע, אלות, רכבים ממוגנים ועוד. מוכרחים לאפשר לה לנצל כלים אלה ולהפסיק את המהומות בעודן באיבן". הדוברים הבאים מסביב לשולחן חזרו על הדברים, ונדמה היה כי ראש העיר דינקינס עומד להירדם.

השעמום הופג קלות כאשר הגיע תורו של נח דיר להציג את עצמו. "כבודו, שמי הוא נח דיר", הוא אמר וכולם צחקו, ואז הוסיף: "ואני חסיד חב"ד". כולם התפוצצו מצחוק, אך למעשה, נראה היה כי למר דיר יש פצע אדום על ראשו, כתוצאה מאבן שחטף ולכן הגיע לו לדבר.

ואז, נקט הדובר הבא טקטיקה שונה: "כבוד ראש העיר", הוא פתח, "אם המשימה גדולה מדי עבור משטרת ניו יורק, אזי בקש מן המושל להביא את המשמר הלאומי". נדמה היה כי לשמע הערה זו, התעורר דינקינס בבהלה. מעוצבן בעליל, הוא השיב: "רגע אחד, יש לנו כאן את המשטרה הטובה ביותר, עם הציוד הטוב ביותר ואין משימה שאין בכוחנו לבצע, אין דבר שלא נוכל להתמודד עמו..."

"ראיתי את נקודת הפתיחה שלו", אומר קופל. "עד לנקודה זו, הכל כבר נאמר והפגישה התחילה לשעמם. הרב בוטמן ודינקינס צדקו שניהם - יש למשטרת ניו יורק הציוד והמיומנות לבצע את המשימה, אך הבעיה היתה כי אין הם מבצעים, ומקורותינו דיווחו לנו כי הם מקבלים הוראות מלמעלה 'לנהוג ביד קלה' ו'לאפשר להם (למתפרעים) לפרוק את זעמם'. עדיין לא התקרב תורי, אך הייתי מתוסכל מחוסר המעש של המשטרה, מן התחושה שלי כי דינקינס מסתיר את זה שהוא עוצר את פעולות המשטרה, ושכל זה מסכן את אשתי, את ילדיי ואת כל יהודי קראון הייטס.
"נעמדתי, דפקתי באגרופי על השולחן, וממרחק של כ-5 מטר נעצתי מבט קר בראש העיר והצבעתי עליו. בעת שהוא מחה וטען ש'אנו מסוגלים לבצע את המשימה', צעקתי רק ארבע מילים: 'לכל הרוחות! תעשו זאת'!"

בגלל התפרצות בלתי מכובדת זו, התבקש קופל לעזוב את החדר. אך הרב הכט התנצל בפניו מאוחר יותר, ואף הסיע אותו הביתה כאשר שככו המהומות, יחד עם שקיות הקניות מקהאן.

משמרות המלאכים הנוכרים

על אף שניתן רק לשער את השלכותיה של פגישה זו על המדיניות הרשמית, הרי שהעובדות הן שביום חמישי דיבר דייוויד דינקינס בתחת הרדיו בניו יורק והתחנן בפני "הנוער הסוער" שלא לגרום ל"חוסר שקט" נוסף, משום שהרשויות לא יסבלו התפרעויות חוק ואם יהיה צורך יתבצעו מעצרים. אך יש לזכור כי לפי הקו הרשמי במועצת העיר, היתה זו עמדתו של ראש העיר לאורך כל הדרך, אך היא לא נאמרה מפורשות עד שחלפו כמעט שבעים ושתים שעות מפרוץ המהומות. באותו יום חמישי החלה המשטרה לטפל במתפרעים, כמה מהם נעצרו, והשקט חזר לשרור ברחובות השכונה אך התושבים לא שכחו.

הדרך שבה התמודד דינקינס עם המהומות הביאה למפלתו. הפוליטיקה העירונית נעה ימינה, חלקית בגלל אופן ההתנהלות של מועצת העיר והמשטרה עם המהומות, כאשר, בשנת תשנ"ד (1993) הביס רודי ג'וליאני את דינקינס - ראש העיר השחור הראשון והאחרון השייך למפלגת הדמוקרטים - בניו יורק.
המחיר העגום של שלושת ימי ההשתוללות שבאו בעקבות התאונה הטרגית היה 152

שוטרים ו-38 אזרחים פצועים, 27 כלי רכב שהושחתו, 225 גניבות או גזילות ונזק לרכוש על סך מיליון דולר, וכן כמובן נשמה אחת יקרה שעלתה בסערה השמימה ועוד אחת שקפצה אל מותה.

אך אפילו תוך כדי שלושת הימים האפלים ביותר בתולדותיה של קראון הייטס, היו נקודות אור. הרב שמעון דויטש מספר כי עמד בצומת הרחובות קינגסטון ופרזידנט ביום השלישי למהומות. לידו עמד קורטיס סליווה, אשר הגיע כדי להגן על השכונה עם כוח מקבוצת "משמרות המלאכים", ארגון של משמר אזרחי שאותו יסד והנהיג. עיתונאי שאל את סליווה מה הניע אותו להגיע למקום, וכתשובה, חזר סליווה לימי ילדותו, שבהם למד בבית ספר קתולי בצומת הרחובות רוצ'סטר ואיסטרן פרקוויי. "יום אחד", הוא אמר, "היכה בי בריון בחצר בית הספר, כשהוא מנסה לקחת מידי את הכסף שנועד לארוחת הצהריים. בדיוק אז עבר במקום גבר בלבוש חסידי. מבטינו נפגשו, הוא התערב, גרש את התוקף וקנה לי סודה וגלידה ברחוב קינגסטון. מעולם לא שכחתי את האיש הזה, והנה, אני כאן בקראון הייטס כדי להחזיר את החוב".

קופל עצמו מספר על ביקור תנחומים אצל משפחת קאטו מעט לאחר סיום המהומות. "יום אחד, ניגש אלי אדם ברחוב והתלונן כי היהודים מתעלמים ממצוקתה של משפחת קאטו. אמרתי לו כי לוּ היתה זו תאונת דרכים רגילה אין ספק כי היינו מבקשים לעזור לנפגעים, אך בגלל הנסיבות אנו חוששים כי אם נבקר אצל המשפחה, יגרשו אותנו ואולי אף יכו אותנו נמרצות. האדם ששוחח איתי הבטיח שלא כך הם פני הדברים, ורשמתי את מספר הטלפון שלו.

"תוך עשרה ימים, יחד עם שלושה אנשים נוספים, היינו בדרכנו, ובידינו פרחים על חשבון הוועד ארצי לקידום החינוך היהודי, לדירתם הרעועה של בני משפחת קאטו. הבענו את צערנו הכן על החיים הצעירים שנגדעו, והם הבטיחו לנו כי אין להם כל חלק או עניין באלימות שקטעה את חייו של צעיר תמים נוסף וגרמה לפחד נורא בשכונה. לרגע אחד, במקום הבלתי סביר ביותר, נבנה גשר של הבנה בקראון הייטס".

בערהמן מספר כי הבנה שכזו יכולה היתה למנוע את המהומות, לו היתה מגיעה מצידם של השחורים. אלא שברור היה כי הם העדיפו להיות אנטישמים, ולטעון שמדובר בתאונה מכוונת. מספר חודשים לאחר אותה תאונה אומללה, סטה נהג משאית שחור ופגע בילד יהודי תמים. הילד נהרג במקום. הנהג, שלחלוטין לא התכוון לפגוע באיש, היה בהלם מוחלט. חסידי חב"ד שהיו במקום לא התנפלו עליו או התקיפו אותו - הם סייעו לו, הציעו לו כוס קפה וניסו לעזור לו לצאת מההלם. היה ברור להם שזו היתה תאונה, ולו בשל ההלם שניכר על פניו. "אבל לא זו היתה התגובה שאנחנו קיבלנו", מזכיר בעהרמן את התוצאות הידועות, "והם הרגו את יענקל רוזנבאום".

סייעה בהכנת הכתבה: מיכל איש שלום

"לרצוח את היהודי", שאג ההמון

יענקל רוזנבאום הי"ד, חסיד חב"ד, נחשב בקרב חבריו לבחור עדין וחכם. הוא היה בן 29 יליד אוסטרליה. הוא למד לקראת דוקטורט בהיסטוריה. באותו יום שני בערב, ט' באלול, בערך ב-23:30, יצא מדירתו שבקראון הייטס כדי להסתפר אצל שכנו, כשאינו מודע להתפרעויות. המון זועם הגיע מעבר לפינה, ראה את יענקל וצעק, "לרצוח את היהודי!" הם רדפו אחריו והיכו בו באכזריות. למריק נלסון, בן 16, דקר את רוזנבאום בסכין ארבע פעמים. רוזנבאום זיהה את נלסון, כאשר שכב גוסס בבית החולים קינגס קאונטי.

נלסון זוכה מאשמת רצח ב-1992, אך משפחת רוזנבאום דחקה בעורך הדין האמריקני שייצג אותם להגיש תביעה אזרחית. בשנת תשנ"ז בית המשפט גזר על נלסון 19 שנות מאסר בבית כלא פדראלי. הרשעה זו בוטלה בתשס"ב; שנה מאוחר יותר קבע חבר מושבעים אחר כי הוא אשם והוא נדון ל-10 שנות מאסר. מאחר שעד השלב הזה כבר ריצה את רוב התקופה הזו שנגזרה עליו, שוחרר בתשס"ד. דו"ח של המדינה משנת תשנ"ד הסיק כי נראה שרוזנבאום לא היה מת אילו טופל כראוי בבית החולים. הצוות הרפואי לא שם לב לפציעה מן הדקירה. משפחת רוזנבאום תבעה את בית החולים על רשלנות, וזה הורה לעיריית ניו יורק, שבית החולים תחת אחריותה, לשלם לה 1.25 מיליון דולר לאחר שהודתה בטעות.

על אף שחלפו כמעט עשרים שנה, אדם אחד שלא ישכח לנצח את יענקל הוא ידידו הקרוב הרב שאול שמעון דויטש, מנהל "מוזיאון התורה החיה" של בורו פארק, אשר בשולחן השבת שלו ישב יענקל בשבת האחרונה שלו בעולם הזה:
"יענקל היה היסטוריון, שהיה שקוע בכתיבתו של אחד מן החיבורים המקיפים ביותר על החיים היהודיים בפולין, החל מראשית המאה העשרים (שנת תר"ס) ועד מלחמת העולם השניה. האזנתי מרותק לתיאוריו אודות הקשיים שעמם התמודדו היהודים בפולין לפני מלחמת העולם הראשונה. כאשר הוא תאר את האנטישמיות שהיתה קיימת בפולין, וכיצד מתו אנשים רק משום שהם היו יהודים, זה עורר אותנו להבין כי אנו עדיין בגלות. כמובן, ישנה אירוניה רבה באופן שבו מת.

יענקל לא חשש מאיש. הוא היה מתווכח על עניין כלשהו וחולק עליך, אך אף פעם לא היה מדובר בוויכוח אישי. במוצאי השבת האחרונה בחייו, ישבנו יחד שש שעות ועברנו על ספר שעבדתי עליו בנושא הצלתו של כ"ק האדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש. מעולם לא סיימתי את הספר. כל פעם שאני מתבונן בדפים אני נזכר ביענקל ומתחיל לבכות.

"יענקל היה אדם שתמיד ידע כיצד להעלות חיוך על פניו של זולתו. הערה פשוטה, בדיחה, חיוך רחב - תמיד פעלו את פעולתם. נדיבותו וחסדו לא ידעו גבולות. במשך שש שנים ארגן וניהל קייטנות של חב"ד באוסטרליה, ארגן הרצאות על יהדות עבור סטודנטים, וסייע ליהודים בכל דרך אפשרית. איני לבדי בתחושת האובדן במותו. לכל מי שהכיר אותו היה סיפור אישי כיצד סייע לו יענקל בעת צרה.

"זמן קצר לאחר פטירתו, כתבתי קטע זיכרון קצר ליענקל, בו רשמתי כיצד 'אתגעגע לפנים המוכרות בשולחן השבת שלי, של אדם שתמיד ידע לרומם את מצב רוחו של כל מי שנמצא במחיצתו. בליל שבת האחרון מצאתי עצמי בוהה בכיסא ריק. יענקל איננו'. בפארברנגען (התוועדות) שנערכה לאחר מכן זימן אותי הרבי ואמר לי שהתרגש מאוד ממה שכתבתי. הוא נתן לי בקבוק משקה, שאפתח אותו בסעודת השלושים, והורה לי להמשיך את עבודתו של יענקל בהיסטוריה יהודית".

מי הוא הנהג הפוגע?

זהותו של החסיד שנהג ברכב שפגע בילד גאבין קאטו, בעקבותיה החלו המהומות, לא פורסמה ברבים. שמו של האיש, המתגורר כיום בישראל, עובר מפה לאוזן בחב"ד.

השבוע פניתי אליו בבקשה לראיין אותו במלאת 20 שנה למאורע. אשתו אמרה "אין לכם סיכוי", וסגרה את הטלפון. הוא עצמו, כשהשיב, אמר: "אין לי עניין להפר את שתיקתי. יכולתי לעשות הרבה כסף אם הייתי מדבר אך אין לי עניין. בכלל, היו שם ארבעה ברכב, מי אמר שאני הייתי הנהג?".

הרגע אמרת....

"ממש לא. אמרתי שהייתי שם, וציינתי שרצו לראיין אותי. זה הכול ולא יותר".

בראיון שנתן ל'ידיעות אחרונות' ב-1991 סיפר: "ברכב היו שני חתנים שלקחתי אותם כי רצו להתפלל על ציון האדמו"ר הריי"צ זי"ע. אמרתי להם: עדיף שאני אקבל את המכות ולא הם, קודם כל כי הם חתנים. דבר שני, בגלל שהגוף שלי מסוגל לקבל יותר מכות מהם. דחפתי אותם פנימה, לתוך המכונית, ואני עמדתי בחוץ, נשען על הדלת. וכך, במשך שבע דקות, היכו אותי כשלושים שחורים בלי הפסקה. הודיתי לקב"ה על כל רגע שלא הכניסו לי סכין, אבל גם כך הם עשו לי חתך בעין, חתכו את השפם, היה לי גם חתך עמוק בראש, בעזרת השם יצאתי בחיים".

בהמשך השיחה עם 'משפחה' ציין כי כי כל רשתות התקשורת הגדולות בארצות הברית מנסות זה שנים להשיג עמו ראיון בלעדי, וכי רשת חדשות אמריקנית הציעה לו 100 אלף דולר תמורת ראיון שישובץ בסרט תיעודי. הוא לא הסכים. "אני אדם פרטי שרוצה לחיות בשקט", הסביר.

בכתבה שפורסמה בעבר ב'הארץ' צוטט כמי שאמר שאינו מבין מדוע הוא מעורר עניין כה רב. "אני אדם פשוט שנקלע במקרה לתאונת דרכים שכיחה, שעשרות כמוה מתרחשות בכל יום בניו יורק".

האיש נלקח מיד אחרי האירוע לבית חולים, אחר כך העיד במשטרה. ארבעה שבועות אחרי התאונה הוזמן להעיד לפני חבר מושבעים גדול, הליך קדם משפטי שבו 27 מושבעים קובעים אם יוגש כתב אישום. הוא העיד במשך שש שעות, שבסופן החליט חבר המושבעים הגדול לא להגיש נגדו כתב אישום. "אם זה מה שהם החליטו באמריקה ושם הם מכובדים מאוד, אז זה מה שקובע", הוא אמר בזמנו ל'הארץ'.

הכומר שרפטון ניסה להמשיך במהומה והגיע לישראל כדי למסור לו כתב תביעת נזיקין אזרחית שבני משפחתה של אנג'לה קאטו הגישו נגדו בניו יורק. הכומר לא הצליח לאתר אותו בישראל. מאחר שהנתבע לא קיבל את מסמכי התביעה ולא הגיב עליהם, התביעה נדחתה.

אליעזר שולמן


הכתבה ב'משפחה'. מימין: שער העיתון באנגלית
הכתבה ב'משפחה'. מימין: שער העיתון באנגלית

תגובות לכתבה
אין כרגע תגובות לכתבה זו