מנהג בני אשכנז חסידים ופרושים לא ללמוד תורה בליל חגם הנקרא ניטל עד חצות הלילה. והרבה מצטערים על כך שצריכים הם להיבטל מלימודם ולישון מיד בתחילת הלילה אך לקום בחצות הלילה ללמוד קשה להם מצד ההרגל (שאינם יכולים להרדם בתחילת הלילה). נמצא שאין להם מה לעשות, כי אם לבטל זמנם היקר, וגרע מט' באב שגם בו אינם מבטלים רגע אלא לומדים בדברים המותרים בט' באב.

על כן היו ששיחקו במשחק השחמט ואין זה נחשב ליושב ותוהא ובטל, והיו שמצאו למשחק זה רמזים ודברים נסתרים. ומאידך, היו שהזהירו מפניו על כל אלה ועוד במאמר שלפניכם.

אופן המשחק

בספר אוצר דינים ומנהגים כתב: שמשחק השאח נועד לעונג ולשעשועים. אופן המשחק שני אנשים משחקים על טבלא מרובעת על שמונה טורים, ובכל טור שמונה בתים או משבצות חליפות בצבע שחור ולבן, בס"ה ס"ד משבצות.

המשחקים יושבים איש אל מול רעהו, ולכל אחד ערוכים בצדו בשני הטורים הראשונים שש עשרה אבנים או תמונות, היינו שמונה אבנים גדולות בטור הראשון ושמונה אבנים קטנות בטור השני ס"ה לשני המשחקים ל"ב אבנים. שמות האבנים הגדולות הם: מלך, שגל, זקן (או פיל), פרש, רך (רכב), ושלשת האבנים האחרות הן כפולות עוד זקן פרש ורך. ובטור השני שמונה אבנים של חיילים רצים או רגלים. צבע האבנים בצד אחד שחור ובצד השני לבן.

המשחקים או הלוחמים יסיעו את האבנים איש לנכח רעהו, ואחד ינצח את חבירו ע"י תפיסת האבנים לפי חוקי השחוק, עד אשר נלכד המלך במצודה, ואז הוא "שאח מת". ואם המלך לא יכול למוש ממקומו ולא יכולים ללכוד אותו זה נקרא "פאט". ואם אחד לא יכול לנצח את חבירו והשחוק תלוי ועומד בין שניהם אז הנצחון בספק.

ענינו בעבודת ה'

מבאר הרבי את ענינו של משחק השאח בעבודת ה': "משחק ה"שאח" – הוא כמו מלחמה בין שתי ממלכות, כל מלכות עם "מלך" ו"מלכה" ו"אנשי הצבא" שלה, ומטרת המלחמה, שממלכה אחת תכבוש ותנצח את הצד שכנגד.

ולתפקיד זה ישנם כמה סוגי "כלים", שהם בדוגמת "אנשי הצבא", שאותם מסיעים איש לנוכח רעהו (שעמו משחק), כדי לנצח את חבירו (ע"י תפיסת ה"כלים" שלו). ולכל "כלי", מהלך מיוחד ופרטי אשר על ידו הוא יכול לבצע תנועתו ומהלכו עפ"י "חוקי המשחק".

… בשורה הראשונה (של הלוחמים) נמצאים שמונה "כלים" שנקראים חיילים. למעלה מזה בשורה השניה, מאחורי החיילים, נמצאים מפקדים הנחלקים לשלושה סוגים. למעלה מזה – המלכה. ולמעלה מזה – ה"דרגא" הכי עליונה – המלך (המוקף עם מפקדיו וחייליו המגינים עליו, ופועלים בשליחותו להרחיב גבול מלכותו ולנצח את המנגד).

ואופן תפקידם במשחק:

החיילים הפשוטים – באפשרותם לצעוד אך ורק צעד אחד (משבצת אחת) קדימה. אמנם, כאשר החייל מגיע לצד השני – לאחרי ההליכה צעד אחר צעד בלי שום דילוג – באפשרותו "להתעלות" בדרגתו, ועד – לדרגת המלכה, אבל לא לדרגת המלך.

המפקדים – בכוחם לקפוץ ולדלג (לא רק צעד אחד, אלא גם) כמה צעדים בפעם אחת, אבל אינם יכולים לצעוד אלא בכיוון המיוחד שלהם ובסידורם המיוחד (כל אחד משלושת הסוגים באופנו: באופן ישר, באלכסון, או ע"י קפיצה אחד באלכסון ואחד ישר)

המלכה – בכוחה לצעוד לכל הכיוונים (הן באופן ישר, והן באלכסון – לכל הצדדים), לא כמו המפקדים שהליכתם רק באופן אחד.

המלך – שמולך על כל החיילים למיניהם, ואין ענינו של המלך לצאת למלחמה רק להישאר בארמון (מקום) המלך (על כסא מלכותו), צועד רק צעד אחד (אבל בכל הכיוונים), וגם זה רק לפעמים – במקום המוכרח (לעזור בהנצחון או מפני הסכנה כו').

ההוראה והלימוד מזה בפנימיות הענינים:

ה"מלך" – מלך מלכי המלכים הקב"ה, נתאווה להיות לו יתברך דירה בתחתונים. וכתוצאה מזה נתהווה כל סדר ההשתלשלות, "מלוכה אדירה", הכולל "מלכה", "מפקדים", ו"חיילים":

החיילים (הפשוטים) – רומזים רומזים על נשמות ישראל שירדו למטה בגוף בעוה"ז הגשמי (לעשות הדירה בתחתונים).

המפקדים – רומזים על המלאכים.

המלכה – רומזת לספירת המלכות דאצילות, התפשטות המלכות.

ותכלית כאו"א מהם היא, לעשות לו ית' דירה בתחתונים ע"י גילוי והתפשטות מלכותו ית' בכל סדר ההשתלשלות והעולם כולו, שזה נעשה ע"י החיילים, המפקדים, והמלכה, כ"א לפי עניינו וכוחות שלו שלוחמים נגד המלכות דלעומת זה… ההעלמות והסתרים של העולם.

העבודה בפועל נעשית (בעיקר) על ידי נשמות בגופים (החיילים הפשוטים), שדוקא הם עומדים ב"שורה הראשונה" של המלחמה בעולם הזה הגשמי, והם גם המגינים על המפקדים ועל המלכה.

האדמו"ר רבי ישראל אלתר מגור (ה'בית ישראל') הזכיר פעם בשיחה את דברי חז"ל: "ואם יצא יצא הרוצח את גבול עיר מקלטו" – "אפילו פסיעה אחת". והוסיף, שידוע לבקיאים במשחק ה"שחמט", שפעמים בגלל מהלך שגוי אחד, עלולים להפסיד את הכל. כן הדבר ביהדות. כשעושים אפילו פסיעה אחת לא טובה, עלולים להרוס ולאבד הכל.

המשחק בספרות השו"ת

משחק השאח נזכר בספרות השאלות והתשובות לענין נדר, עדות, ושבת. והובאו התשובות בפחד יצחק.

בנידון נדר – ראובן נדר שלא לשחק בשום משחק, ויצרו תקפו ומבקש להתירו מנדרו, ובפרט רוצה שיתירו לו את משחק השחמט, הואיל וזוכר שימים מועטים לאחר שקיבל על עצמו נדר שיחק בשחמט ולא הוכיחו אותו על כך אותם עדים שראו שקיבל על עצמו נדר זה. ומכאן מוכח שלא אסר על עצמו לשחק שחמט שזו חכמה.

והשיבו הרב באנקונא: שמשחק השחמט אינו כשאר מיני שחוק ולכן יהיה מותר.
בנידון עדות – השיב הרב יואל ב"ר נתן פינקרלי: כי משחק השחמט משחק חכמה הוא, וצריך בזה שכל מחודד, ואינו בכלל משחק בקוביא שסורו רע וכו'. כי לא יצטרפו לשחוק השחמט רק בעלי שכל ומדות טובות ולא יושבי קרנות, וגם מי שאומנותו בכך לא פסול לעדות.

בנידון שבת – מתיר הרב גבריאל פונטרימולי לשחק במשחק השחמט משום עונג שבת, ואין באבני המשחק משום איסור מוקצה, היות ומוכנים לדבר היתר.
בעל שלטי גיבורים כתב: דכל דבר שתלוי בחכמה, ואין בו משום קוביא מותר לשחק בו בשבת, בדבר שאינו שחוק ממון ואין בו משום מקח וממכר. אבל מזהיר הוא מפני ביטול זמן תפילה ואפילו בימי החול, רק בעתות הפנאי שעוסק במילי דעלמא בלאו הכי.

משחק השאח בחצרות החסידים

על הגה"ח הרב נחמיה מדובראוונא (בעל שו"ת 'דברי נחמיה') מסופר: שהיה נח מתלמודו היה משחק שחמט, וכשהצד השני כמעט הפסיד, היה רבי נחמיה מחליף איתו. ולוקח את הצד שמולו וממשיך לשחק. ושוב ברגע שהצד השני כמעט מפסיד החליף שוב, וכך כמה פעמים.

האדמו"ר רבי ישראל מסטולין כתב על רבו שהיה משחק עם בניו הצדיקים במשחק ה"שח" בליל ניטל. וכן נהג הרה"ק רבי יעקב יוסף מסקווירא.

האדמו"ר רבי חיים מאיר מוויזני'ץ היה משחק לעיתים בניטל הארוך במשחק השחמט וסיפר בעל ה'אמרי חיים' מויזני'ץ שפעם שיחק "שח" בניטל עם אחיו הגה"ק בעל "שארית מנחם" מווישווא לעיני אביהם הק' הסב"ק זי"ע. ופעם בניטל ביקש הסב"ק לשחק במשחק ה"שח", והסכים לדבר. ברם, כאשר החל לשחק, ראה שאינו יודע. אמר הסב"ק בדרך צחות: רואים הנכם, אם לומדים – אין יודעים.

שותפו למשחק השחמט של בעל ה'אמרי חיים' מויזני'ץ היה הרה"ח ר' יהושע וורטהיימר. כחלוף מספר שנים, התחמק ר' יהושע והפסיק לשחק. וטעמו, כי ראה בעת המשחק דברים נפלאים – בהבחינו כי לפני כל מהלך של המשחק מתאמץ מרן ומתעמק במחשבותיו, פני קדשו להטו עד כי היו אדומים כאש והשתנו לגוונים שונים, פניו כוסו זיעה כבימי הקיץ החמים. כל המחזה הטיל עליו אימה ופחד. הבין ר' יהושע שזה משחק שמיימי למעלה מבינת אנוש, אשר מאמץ מאוד את מוחו של רבינו, על כן החליט לחדול מלשחק שחמט עם רבינו.

באחת מנסיעותיו של בעל ה'אמרי חיים' מויזני'ץ באניה מארץ ישראל לחו"ל, הכיר רב החובל של הספינה על ה'אמרי חיים' שהוא מחכימא דיהודאי, כי פיקחותו הק' ניכרה על פניו, וביקש ממנו לשחק עמו "שח". נעתר ה'אמרי חיים' לבקשתו, ושם שמים נתקדש אז, בראות הנכרי את פיקחותו של חכם מישראל.

מאידך, משמע מדברי ה'אמרי חיים' מויזני'ץ שבשאר ימות השנה יש להתרחק ממשחק זה, וכפי שהתבטא בהזדמנות כי משחק ה"שח" גרוע ממשחק בקלפים, כי בקלפים מפסידים כסף ומבינים שמוכרח להיות גבול למשחק, מה שאין כן בשח, אם יקבל מט – ישחק שוב, ללא הגבלת זמן.


מנהג חב"ד

מסופר על כ"ק אדמו"ר מהורש"ב שידע לבאר את מהלכי משחק השחמט, שבהם ריבוי אופנים, על פי דרכי עבודת ה', ונתבאר שם שמידיעותיו את מהלך העניינים ברוחניות ידע גם את כללי המשחק.

בלוח ה'יום יום' מובא בשם כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ: "מה שנוהגים שלא ללמוד בניתל, שמעתי מאאמו"ר (כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הטעם, שהוא כדי שלא להוסיף חיות".

עד להתייחסותו של הרבי זי"ע בשבת פרשת וישב תש"נ היה ידוע מה אין נוהגים לעשות בלילה זה של הניתל, אין לומדים עד חצות וזאת מהטעם שלא להוסיף חיות.

לאחר התייחסותו של הרבי יודעים אנו שלא רק שלא לומדים אלא מותר הוא משחק השאח כמובא בשיחה להלן:

"פעם סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שאביו (הרבי נ"ע) נהג אז "לשחק" "שאח" (או לעמוד קרוב ולהציע איך לשחק).

ויש לומר הענין בזה: הרבי נ"ע הראה בזה לימוד והוראה, שאפילו בזמן שלכאורה שייך רק ענין של סור מרע (העדר) – דהיינו, תחתון תחתון ביותר שאי אפשר לבברו באופן ישר על ידי לימוד התורה – ינצלו אותו (ויפעלו את הבירור) עם תועלת... על ידי (לא לבטל את הזמן, אלא) "לשחק" אז ב"שאח", משחק שיש בו חכמה (אלא- בעניני רשות), שעושים לשם שמים, כל מעשיך לשם שמים ובכל דרכיך דעהו, וזה (א) מוסיף חריפות בראש, בכדי שיוכלו אחר כך להבין את התורה טוב יותר. (ב) מקדש שם שמים, ושבחן של ישראל לעיני העמים (שהם מחשיבים משחק זה) – בראותם שהיהודים הינם "עם חכם ונבון" גם בזה, (ג) אפילו בתור דבר של רשות – יש בזה תועלת לאלו שבזה מסחרם, לא גרוע מענייני "מסחר" אחרים, ואדרבה – מאחר שהוא מסחר שיש בו חכמה כנ"ל.

"מזה ישנה גם הוראה (ונתינת כח) בנוגע לפועל איך לנצל את הזמן של "ניתל" – לא להיות כבטל ח"ו (בכדי לא להוסיף חיות), אלא לתועלת ובפרט להוסיף בענייני חכמה, עם המעלות (כוונות) הנ"ל, או בהוספה בצדקה וחסד, או בהנהגת הבית וכיוצא בזה.

שמעתי פעם מתלמיד ישיבה, שבלבושו חסרו כפתורים שהטעם מדוע אינו תופר את הכפתורים בבגדיו – מאחר ואז לא ישאר לו מה לעשות ב"ניתל"!...

אצל תלמיד ישיבה ללכת בטל מאן דכר שמיה? רק צריך הוא לנצל את הזמן לתועלת, כולל לתפור את הכפתורים...".

מפורסמת היא תמונתם של הרבי מהוריי"צ עם חתנו כ"ק אדמו"ר זי"ע, ישובים ליד שולחן אחד ועסוקים ב'משחק המלכים' (שאח=מלך).

ובספר ימי בראשית הביא פרטים אודות תמונה זו: "התמונה צולמה בעת שהותו של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בעיירה פערכטעלדסדארף (אוסטריה), בשנת תרצ"ז (לערך) – שם שהה כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ מפני סיבות רפואיות (ובעיירות אלו המזג אויר הוא טוב ונוח, ומביא לישוב הדעת, לחיזוק בבריאות וכו') – וכ"ק אדמו"ר שליט"א ששהה אז בפאריז היה נוסע לשם כדי לשהות במחיצתו של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ (תוך שניהל אז (גם) כמה עניני עסקנות – ציבורית וכו'). והרופאים הציעו אז לכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ לנוח מדברים שכליים ועמוקים מצד הבריאות, ושחקו אז באחת ההזדמנויות במשחק 'שאח'".

ועוד מסופר בימי בראשית על המשחק בין הרבי לחותנו: "בין הדברים שהתרחשו בעת מעמד משחק זה בעת עמדו – כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ויבלחט"א כ"ק אדמו"ר שליט"א באמצע המשחק, הבחין בזה כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ שכ"ק אדמו"ר שליט"א מסבב את המשחק באופן כזה שכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ינצח. ואמר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ: צריך לשחק הוגן".

מספר הרה"ח שמואל רעשעווסקי (שהיה ידוע כשחקן שאח) שפעם היה משחק גדול של שאח מחוץ למדינה, והייתי באמצע המשחק, ולא הצלחתי כל כך, ובעת ההפסקה (באמצע המשחק) שלח מברק לכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בבקשת ברכה להצלחה, וכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בירכני, ואכן ניצחתי במשחק. ר' שמואל מציין שפעמים רבות לפני שנסע להשתתף במשחק, היה נכנס לכ"ק אדמו"ר אדמו"ר נשיא דורנו ושואל בעצתו ובברכתו הק'.

משחקים נוספים

היו שלא ידעו לשחק בשחמט ושיחקו במשחק הדמקה כמובא בסיפורי חסידים: הרה"צ רבי נחום משטיפנישטי (בנו של הצדיק הרוזנ'י) נכנס באחד מימי החנוכה פתאום לבית מדרשו, וראה מספר אנשים יושבים ומשחקים במשחק ה"דאהם" (דמקה), כמנהג העולם בחנוכה, האנשים בראותם כי רבם ניצב עליהם, נבהלו מאד. פתח הצדיק ואמר:

הידעתם את כללי משחק זה? שתקו האנשים.

אמר להם הצדיק:

אני אגיד לכם את הכללים: נותנים אחד בשביל לקחת שנים, שני צעדים בבת אחת אסור ללכת, הולכים רק למעלה ולא למטה, כשמגיעים למעלה, אפשר ללכת לכל מקום שרוצים.

והיו ששיחקו בקלפים כמסופר על רבי ישראל מרוזי'ן נכנס פעם לבית מדרשו באחד מלילות החנוכה וראה את תלמידיו משחקים בקלפים. התביישו תלמידיו, אך אמר להם הצדיק: המשיכו לשחק. חנוכה היום... אך דעו, שיש מוסר השכל מהקלפים: מי שיש בידו קלף גרוע, משתדל להיפטר ממנו, כך בעל מידה גרועה, ישתדל אף הוא להיפטר ממנה. מי שיש לו קלף טוב – מסתירו. כך בעל כישרון ומעלות טובות, שחלילה לא יתגאה אלא יסתיר את מעלותיו במידת הענווה.

והיו שקראו תיגר על המשחק בקלפים בחג החנוכה וכן פסק הבאר היטב: "ואסור להשתמש בו תשמיש מגונה, וכל שכן לשחוק בקארטי"ן ח"ו אצלו. וכן כתב הרבי מדובנה: "... ומכאן תראה הפגם הגדול מה שקצת אנשים לוקחים נר השמש ועושין לאורו דברי חול, ומכ"ש הפגם הגדול והעוון הפלילי שמשחקין בשחוק לפני הנר הזה. וכן כתב בספר קו הישר תלמידו רבי צבי הירש קיידנובר שהביא את שיטת המהרי"ל: "... ומכל שכן עתידין ליתן את הדין מהעוון פלילי שמשחקין באור השמש בקלפים, שקוראין "קארטין", או בקוביות, שקורין "וערפיל"... ".

וראה בספר מנהג ישראל תורה שהביא מקורות נוספים לאסור את משחק הקלפים בחנוכה.

המאמר התפרסם בשבועון 'כפר-חב"ד'