משה בן-חיים

היום אין צורך בהרבה טרחה ומאמץ בכדי להשיג מצה שמורה לחג הפסח. לא כך היה לפני כמה עשרות שנים כששלטון העריצות הקומוניסטי היה בשיאו, ואפיית מצות היווה פרוייקט מורכב שנמשך זמן רב ודרש הכנה חשאית ומדוקדקת.

על הימים ההם,  ובמיוחד על היוקר והחשיבות של מצות שמורות בעיני החסידים, מספר בראיון מיוחד ל-COL המשפיע של נחלת הר חב"ד, הרב מיכאל מישולובין.

הרב מיכאל מישולובין, למד בצעירותו בישיבות תומכי תמימים במחתרת. אביו הרב אליעזר מישולובין ע"ה היה מחשובי החסידים בסמרקנד, והבן הרב מיכאל, ספג לתוכו את ההוויה החסידית במחתרת, והשתתף לא פעם בתהליך רכישת החיטים ואפיית המצות. הרה"ח הרב רפאל חודידייטוב ע"ה, שפעל במסירות נפש לסייע ליהודים בכל עניין גשמי או רוחני, היה מהמארגנים של אפיית המצות עם עוד חסידים שהיו שותפים בסוד העניין.


אפיית מצות במחתרת (צילום: יעקב עלמן)

וכך מספר הרב מיכאל מישולובין: "את החיטים היינו רוכשים בשוק מהאיכרים האוזבקים שגידלו אותם בשדות ה'קולחוז' (אגודה שיתופית של הממשלה). את שכרם על העבודה היו מקבלים מהשלטונות בצורת שקי חיטים, אותם היו מביאים לשוק המקומי.

"איך היינו בודקים אם החיטה יבשה ולא רטובה? היינו מכניסים את היד לתוך השק. אם היה אבק – סימן שהחיטה יבשה כראוי ולא נפל עליה מים או גשם, והיא ראויה להכנת מצות.

"כולם היו מביאים את החיטה שרכשו לבית הכנסת, ועל כל שק כל אחד היה רושם את שמו. היינו שוכרים טחנות קמח של הגויים האוזבקים, והם השביתו אותה לחלוטין עבורנו בכל התקופה.

בודקים כל גרגיר

את החיטים לפני הטחינה היו בודקים היטב. "בדקנו כל גרגיר", נזכר הרב מישולובין. "כך נהגו אז, גם היהודים הבוכרים.

"במשך זמן רב היינו מנקים את הטחנה. מחליפים את האמבטיות של הקמח, ואת כל הכלים שם. הטחנה היתה על גדות נחל ופועלת על ידי גלגל שיניים שהסתובב בכוח מרוצת המים, והניע אבן ריחיים ענקית שטחנה את החיטים."


טחינת חיטים לקמח ברוסיה הסובייטית (צילום: יעקב עלמן)

"לאחר הטחינה של החיטים, היינו אופים אצל היהודים הבוכרים. היינו מגיעים ומתחילים לנקות להכשיר ולקנות כלים חדשים. את התנור היינו מכשירים באמצעות ליבון, וכך יכלנו סוף סוף להתחיל את תהליך האפייה", נזכר הרב מישולובין. "התהליך הזה יכל לקחת מספר שבועות". לגבי "מים שלנו", זה היה קל יחסית, והחסידים השתמשו במי באר.

משלוח מיוחד

לעיתים נדירות, הגיע משלוח מיוחד מגרוזיה. מה היה במשלוח המיוחד? כמה שקי חיטה, מה שמוכר בשם "שמורה מעת הקצירה". אולם זה היה לעיתים נדירות, והחסידים תמיד שאפו להדר במצוות.

הרב מישולובין מספר על שנה אחת שבה נסע יחד עם הרב רפאל חודידייטוב לכפר נידח, שם השיגו לאחר מאמץ רב - ותמורת תשלום מתאים – את הזכות לקחת את החיטים מיד לאחר ש'הקומביין' הגדול סיים את הקצירה.

הגויים לא כל כך הבינו את הלהיטות של החסידים לאסוף את החיטה מיד אחרי הקומביין ולא לקחתה מהמחסנים, אך עוד קצת דמי "לא יחרץ" גם סידרו את הבעיה הזו...

שמחת החסידים היתה גדולה, כשחזרו עם אוטו שלם מלא בחיטים 'שמורים משעת הקצירה'.


הרב יצחק כגן, מפקח על אפיית מצות ברוסיה הסובייטית (צילום: יעקב עלמן)

ממשיך ומספר הרב מיכאל מישולבין על שמחת המצווה של אפיית המצות, ועל ההקפדה המיוחדת:

"הרב של סמרקנד אז היה הרב שמעיה מרינובסקי ע"ה (אביו של המוהל המפורסם מכפר חב"ד, הרב חיים מרינובסקי ע"ה) הוא היה ירא שמים גדול, ואצלו אפו את המצות. לתהליך הכנת המצות בחרו רק בחורים של "תומכי תמימים" ויראי שמים, הם עבדו עם כל הלב והמרץ והכל נעשה בתכלית ההידור".

"אני זוכר שאחי אלי ע"ה עבד יום שלם מהבוקר עד הערב במאפייה, ובתמורה הוא קיבל... מצה אחת!" "זה היה היחס והחשיבות למצה שמורה", אומר הרב מישולובין.

לגבי החשיבות של מצה שמורה, מספר הרב מישולובין סיפור ששמע זה עתה, בהתוועדות לרגל היום הבהיר י"א ניסן:

"היה זה לפני שישים שנה. רב חב"די מסויים קיבל סוף סוף אישור לצאת מרוסיה, לאחר בקשות רבות. ימים ספורים לפני תאריך יציאתו, הוא קיבל בדואר הזמנה רשמית מהק.ג.ב. להגיע אליהם. הוא מאוד נבהל, וחשש שרוצים לפגוע בו ר"ל, רגע לפני שעוזב. הוא התלבט מה לעשות, האם לברוח, ולבסוף החליט להתייצב.

בפגישה בזמן הנקוב קיבל אותו בסבר פנים ראש הק.ג.ב. ושאל אותו: "כבוד הרב, מצות עגולות זה חובה או הידור?" הרב, תמה על השאלה, שמה היא 'שאלה מכשילה'.

ראש הק.ג.ב. הבחין בתמיהה שעל פני הרב, והסביר לו: "יש לנו במעצר כאן אסיר בן 18, והוא הודיע לנו שאם לא יקבל מצה שמורה אישית ממך, כבוד הרב, הוא ירעב במשך שבוע." "אם זה חובה", הטעים ראש הק.ג.ב, "אז נשתדל בשבילו, אך אם זה הידור בלבד, כנראה שזה פרנציפ".

"מיד ענה הרב: "זה מצווה! זה חובה!" וכך הק.ג.ב. ביקשו מהרב שיעביר באופן אישי את המצות לפי בקשת הבחור הצעיר שישב במעצר."

"מי היה אותו בחור? הרב בן ציון שמטוב..."