קבע כעמוד הבית
|
הוספה למועדפים
|
פרסם אצלנו
|
צור קשר
|






הרבנית חנה: "בני מקדיש לי מזמנו, ובזכותם אני חיה"
(יום ראשון, כ''ד אב תשע''ב)
"רבה תודתי להשי"ת על בני, שיחיה לאורך ימים. הוא עושה עבורי כל שביכלתו, ואולי יותר. ככל שהזמן חולף הוא נעשה עסוק יותר ויותר. מדי יום הוא מקמץ למעני חמש דקות מזמנו, ולפעמים יותר, ובזכותם אני חיה. ת"ל על מה שיש לי"  ● פרק נוסף בזכרונות הרבנית חנה ע"ה והפעם על בנה: הרבי לקריאה

היומן מוגש בארבע שפות שונות: עברית, אידיש, צרפתית ורוסית >>>  

ב"ה, ח' אלול תשי"ח

זה ימים אחדים שאני מתאווה מאוד לכתוב מעט. לאחרונה לא חשתי בטוב כל-כך, ותודה לא-ל שהדבר חלף.

אבל כשנטלתי לידי את המחברת, התעוררי בי ספק – שמא עלי לקרוע את הדברים שכתבתי קודם לכן: אם בני שליט"א יקרא זאת אי-פעם – למה לי להכאיב לו? אבל אף-על-פי-כן לא עשיתי זאת.

ה' חשון [תשי"ט].

עבר חודש תשרי. יתן השי"ת שכולם יהיו בריאים.

פיציתי את עצמי על מצבי באמצעות ההנאה מהישגיו של בני יחי'. . הדבר נתן לי חיות והנאה כה מרובות!

* * *
יום-הולדתה של הנכדה היחידה



[שלהי חשון תשי"ט].

בימים אלו חל יום-הולדתה של נכדתי האחת והיחידה – דליה תחי'. מלאו לה ארבע-עשרה שנה, לאורך ימים ושנים טובות.

אינני מכירה אותה, ואת אביה לא ראיתי זה עשרים ותשע שנים. זהו מקום שכואב לי מאוד, וה' יודע מה יהיה הלאה.

אינני רוצה לחשוב על כך, אבל אפילו מצד השכל בלבד – מבלי להביא בחשבון את הלב – הדברים אינם כלל כפי שהם צריכים להיות, על-פי כל הדעות.

לאחר כל מה שעבר עלי, ולאחר סוף כה מר שפקד את בעלי ז"ל... – גם את הנעשה ברוסיה אינני יודעת; אילו היו ידיעות טובות כלשהן, מאמינה אני שהייתי יודעת משהו על כך  – נראה לי שאני זכאית להתראות עמהם. נו, לך וסדר זאת!...

מכתבים – מקבלת אני לא לעתים קרובות. אני שמחה כשאני רואה את הכתב, אבל לדעת – אינני יודעת כמעט דבר ממה שאני מתאווה לדעת.

* * *

שמחת בר-המצוה של הרבי
מוצש"ק ר"ח אדר א' תשי"ט.

מכיוון שעכשיו הוא הזמן שבו מצפים לשבוע טוב, ובנוסף לכך ראש-חודש, ולא עוד אלא חודש אדר, שבו "מרבים בשמחה"  – יש לכתוב מתוך מצב-רוח טוב.
ובכן, מאחר שאני יושבת לבדי בבית, ומצב-רוחי קודר למדי – החל מיום כ"ח בטבת נכנסתי לשנתי השבעים-ותשע; תודה לא-ל על שעד עתה אני שורדת עדיין במצב זה, ברוחניות ובגשמיות, אבל עם כל יום שעובר הדבר נעשה קשה יותר.

מאחר שבשבוע זה התקיימה שמחת בר-מצוה אצל אחד ממכרינו , הזכיר לי הדבר את שמחת בר-המצוה של בני בכורי, שליט"א מתוך בריאות והצלחה .

כל חגיגות בר-המצוה שהתקיימו במשפחתנו יפות היו, אבל זו שלו היתה משהו אחר, בלתי-רגיל, אירוע של התרוממות גדולה. היתה זו השמחה הראשונה במשפחתנו.

היחס אל בעלי ז"ל היה טוב מאוד. היה זה אחרי חבלי-הלידה של הרבנות, והתנגדותם של הלא-חסידים ושל הציונים לליובאוויטש, שהם ראו בבעלי את מייצגה, ולכן לא רצו לאפשר לו להתמנות לתפקיד. אולם באותה שעה מלאו כבר שבע שנים למגורינו בעיר, והצד שלנו היה גאה בכל מה שנעשה בעיר על-ידי בעלי, ואילו הצד שכנגד – לעתים קרובות הכה על-חטא. היתה זו, איפוא, הזדמנות לשני הצדדים להפגין את רגשותיהם.

עבור ידידינו הקרובים היתה זו שמחה אמיתית, אחוות-רעים מענגת, טעם מחיה-נפשות, כפי שאני נזכרת עתה.

החגיגה התקיימה בשבת, והשתתף בו ציבור גדול. היתה לנו אז דירה גדולה, וכל החדרים היו – כפי שנהוג לומר – דחוסים. מרוב צפיפות היו חלק מהמשתתפים עוזבים את המקום, וחדשים היו מגיעים. גם אצלי היו נשים ומספר ניכר של צעירות, ומכל מין היו מכל שכבות הציבור.

האירוע התחיל מסתמא בשעה שתים-עשרה – מובן שכבר אינני זוכרת בדיוק – אחרי התפילה בבית-הכנסת. הגברים ישבו באולם הגדול, ואנו הנשים היינו כאן, בחדר-האוכל הגדול.

כמובן, השולחנות היו ערוכים בהרחבה, הן אצל הגברים והן אצלנו, כלומר אצל הנשים.

בשעה שלוש-ארבע החלו להיראות פנים בוכיות של זקנים וצעירים. רציתי להעיף מבט אל האולם כדי לדעת מה הסיבה לדמעות, אך האולם היה דחוס כל-כך בראשים, עד שלא יכולתי לראות דבר. כששאלתי על כך, סיפרו לי שהאב ביקש מהבן – ייבדל לאורך ימים – שיבטיח לו דבר-מה.

מאחר שאני עצמי לא הייתי בתוך האולם, אינני יודעת באיזה אופן התנהלו הדברים. אבל, כך נראה, התשובה לא ניתנה מיד. הכל התהלכו בהתפעלות רבה מגדלותו של ילד כה צעיר, המסוגל להיות כה מחושב וכה זהיר בתשובתו.

מה היה שם בפירוט – אינני יודעת; אבל בשעה שש-שבע – אני זוכרת שהאור בחוץ כבר לא היה מלא – אותן פנים בוכיות שראיתי קודם לכן התמלאו שמחה רבה, ומתוך האולם נשמעו קולות של ריקודים ושירה סוחפים כל-כך...

השמחה הפכה גדולה כל-כך עד שהשפיעה גם על אלו שלא היו שם. הורגש שבתוך-תוכה של התלהבות זו טמון תוכן רב-משמעות, ושהן השאלה והן נותן התשובה עשויים להיזכר לאורך ימים.

* * *
חמש דקות של חיים
ב"ה חשון תשכ"א

בזמן האחרון אין בי רצון לכתוב. אני נזהרת מהתאמצות-יתר. הדבר קשה עבורי.
רק אתמול חל יום-ההולדת של נכדתי האחת והיחידה, שמלאו לה, תודה לא-ל, שש-עשרה שנה, עד מאה ועשרים. אני מקבלת דיווחים טובים, ומפעם לפעם מכתב בעברית [לשון קודש], שאני נהנית ממנו מאוד, אבל מעולם לא ראיתיה, כלומר – אינני מכירה אותה...

את אביה לא ראיתי זה שלושים ואחת שנה, ומי יודע מה יהיה הלאה?...
קשה לחשוב על כך. אני מתאווה לשוחח על כך, אך אין לי עם מי.

רבה תודתי להשי"ת על בני, שיחיה לאורך ימים. הוא עושה עבורי כל שביכלתו, ואולי יותר. ככל שהזמן חולף הוא נעשה עסוק יותר ויותר. מדי יום הוא מקמץ למעני חמש דקות מזמנו, ולפעמים יותר, ובזכותם אני חיה. ת"ל על מה שיש לי.

[ז"ך סיון, תשכ"ג]

מחר ימלאו שש-עשרה שנה מאז בואי לכאן, לאמריקה. השעה מאוחרת בלילה, ולאחרונה אני מקפידה לשמור, פחות או יותר, על קצת סדר-יום – דבר שהוא טוב יותר לבריאותי, ולהרגשתי בכלל.

כפי שאני רואה, זה כמעט שלוש שנים שלא עשיתי זאת, ואני מתביישת בכך.
ב"ה, נכנסתי כבר לחודש השישי לאחר שמלאו לי שמונים-ושלוש שנים, והנני מודה להשי"ת על בריאותי לפי-ערך, אם-כי בזמן האחרון המצב אינו מזהיר במיוחד.

אידיש ועברית: לחצו כאן
אנגלית: לחצו כאן
צרפתית: לחצו כאן
רוסית: לחצו כאן




הדפסה |
שלח לחבר:  שמך: אימייל הנמען:
הערות למערכת
הוספת הערה למערכת
כותרת:

הערה למערכת:




© 2017 COL תקשורת - כל הזכויות שמורות אין המערכת אחראית לתוכן המודעות ואמיתותן