קבע כעמוד הבית
|
הוספה למועדפים
|
פרסם אצלנו
|
צור קשר
|






"הצעירים אוהבים את בני, ומתייחסים אליו כאל איש-אלוקים"
(יום שני, כ''ו תמוז תשע''ב)
"זה עתה מלאו תשע שנים מאז בואי לכאן. תודה לא-ל עבור בני. הוא פועל כל-כך הרבה בשנים האחרונות. יש לו, בלי עין הרע, כוחות, גאונות וידע גדולים באופן יוצא מגדר הרגיל, ולכך מיתוספת גדולתה וקדושתה של נשמתו, כך שכל מעשיו נעשים בתכלית האמת, והעולם מכיר בכך ומעריך זאת. אין לתאר את מסירותם של הצעירים – הם פשוט אוהבים אותו, ומתייחסים אליו כאל איש-אלוקים" ● פרק נוסף בזכרונות הרבנית חנה ע"ה והפעם על בנה: הרבי לקריאה

היומן מוגש בארבע שפות שונות: עברית, אידיש, צרפתית ורוסית >>>

משענת חיים

יום ה' ה' תמוז תשט"ז, 14 ביוני

זה ימים אחדים שאני מתאווה לכתוב דבר-מה, וכל העת אני מתאפקת מלעשות זאת.
חפצה הייתי – ובוודאי צריכה הייתי, לכל הדעות, למען בני שליט"א – שלא לכתוב בסגנון פחות רווי-עצב, אבל מה אעשה ולעת-עתה אינני מרגישה כך.

זה עתה מלאו תשע שנים מאז בואי לכאן. תודה לא-ל עבור בני. הוא פועל כל-כך הרבה בשנים האחרונות. יש לו, בלי עין הרע, כוחות, גאונות וידע גדולים באופן יוצא מגדר הרגיל, ולכך מיתוספת גדולתה וקדושתה של נשמתו, כך שכל מעשיו נעשים בתכלית האמת, והעולם מכיר בכך ומעריך זאת.

אין לתאר את מסירותם של הצעירים – הם פשוט אוהבים אותו, ומתייחסים אליו כאל איש-אלוקים.

אני רואה כל זאת, מבינה ומעריכה זאת.

בני שליט"א יכול לומר "אני טוב לך מעשרה בנים". יש קונה עולמו בשעה אחת, והוא קונה עולמו בעשר הדקות שהוא נכנס לבקרני מדי יום. ביקוריו אלה מקיימים אותי.
זה שתים-עשרה שנה שאני לבדי. תודה לא-ל על הטוב הקיים. משענת חיי הוא בני שליט"א.

* * *

הכל ללא פרסום

מוצש"ק אור ליום י"ד כסלו תשי"ז

היום הוא יום חתונתו של בני שליט"א. יתן השי"ת שיחיה חיים ארוכים, טובים ומאושרים עם רעייתו, וששניהם יחדיו ייהנו מחייהם.

עשרים ושמונה שנים חלפו מאז.

תודה לא-ל, בני שליט"א פעל רבות במשך זמן זה, והוציא לאור בדפוס חומר רב. בשל ענוותנותו, כל כמה שהוא עושה – הכל נעשה ללא פרסום; אבל העולם כבר יודע על כך ומעריך זאת.

יש לו כוחות גדולים. מילדותו לא ישב בטל אפילו רגע אחד; זמנו מנוצל תמיד. הלוואי שיהיה בריא אולם, ושהכל יתנהל בתנאים טובים ונוחים.

ובכן, שבוע טוב.



תקוותי שבני שי' עוד יגיע, ונאחל זה לזה שבוע טוב, ושיהיה טוב תמיד.

אדר ב' [תשי"ז].

חלפו מספר חדשים, ובמשך כל זמן זה לא כתבתי דבר. לשם מה לכתוב?
תמיד ישנם הרים של חוויות הגוררות מצבי-רוח שונים ומשונים. לעתים קרובות אני משתוקקת בכל כוחי להביע דבר-מה.

* * *
הנצחת שמו של הרב

ב' מ' אב [תשי"ז]

זה עתה יצא מאת פניי בני, שיחיה ויהיה בריא אולם. הוא שהה כאן עשר דקות – דקות שאותן קשה למדי לאתר אצלו...

כשהעננים שבלבי מתקדרים, עד שכמעט ניתן לחותכם בסכין – לאחר שאני רואה את בני הם נקלשים בהרבה; תקוותי, אפוא, שאוכל לרשום את המלים הבאות שלא מתוך מרה שחורה יתר על המדה.

זוהי כבר השנה השלוש-עשרה מאז פטירת בעלי ז"ל. עם כל יום שעובר אני חשה יותר את בדידותי. אני בודדה מדי; יותר מדי לבדי.

כאשר מזקינים, יש לדעת שהמצב בפרט זה אינו עתיד להשתפר. יתן השי"ת שלא יהיה גרוע יותר.

מאוד הייתי חפצה שייעשה משהו להנצחת שמו של בעלי ז"ל – אם באמצעות משהו שייכתב אודותיו, או מתוך עבודתו שלו – מתוך הדברים שכתב ולמד כמעט עד הרגע האחרון לחייו. אולי עוד יהיה פעם זמן לכך, אם עוד בחיי ואם לאחר-מכן . אני סבורה שהדבר מגיע לו ביושר – הן כאדם, והן מצד גאונותו וכוחותיו הגדולים.

אפילו תצלום שלו אין בנמצא. היה ברשותי תצלום שניתן לו בשעת שחרורו, לאחר השנים האיומות שעברו עליו. הפנים באותו תצלום לא דמו כלל למראה פניו המקורי. לא רציתי שבנינו יראו את תמונתו במצב זה, והרי בלאו-הכי לא הייתי יכולה להעבירה את הגבולות .

נוסף לכך, קיוויתי למצוא כאן תצלום ששלחנו עוד מרוסיה, אך מאחר שלא נגזר כך מלמעלה – אבד גם תצלום זה. התמונה שהיתה כאן היתה תמונה משפחתית, עם כל המשפחה יחד.

עלי לשכוח על כל זאת. תודה לא-ל על אלו החיים עמנו. יהי רצון שיצליחו בכל.



* * *

יום-כיפורים וסוכות מלאי עונג

[י"א תשרי תשי"ח].

ובכן, עכשיו, ב"ה, כבר י"א תשרי. אחרי יום-הכיפורים. הכל התנהל כדבעי. הוא  ניהל את הכל מתוך התרוממות שכזו, והיתה זו נחת גדולה עבורי לראות זאת.

עכשיו כבר קרב והולך חג הסוכות.

סיבת כתיבתי הפעם היא זו: זהו זמן של תפילות. אני מבקשת, איפוא, שארגיש טוב באותם תנאים שאני זקוקה להם. לשפר אותם אינני יכולה.

התענוג הגדול ביותר עבורי הוא לשמוע ולראות כיצד בני מתוועד. לעונג הוא לי לשמוע את קולו, והתוכן – ככל שהבנתי מגעת – מעניין אותי מאוד.

עולות בדעתי מחשבות על בניית סוכה. לא בגלל יראת-שמים, אלא מתוך הרגל שהורגלתי בו כל השנים.

ג' דחול המועד [תשי"ח].

אני ממהרת להביע בכתיבה את העונג שחשתי אתמול. שכחתי בשעת מעשה על קיומי האישי.

היה זה כמו בכל שנה – לרגל שמחת בית-השואבה הובאו ילדים ממסיבות-שבת ומבית-רבקה, ועמהם הגיעו רבים מהוריהם. היה שם ציבור גדול, רובם כמובן ילדים. על פני הילדים שרתה אווירת יום-טוב, והמארגנים הנעימו את זמנם בצורה טובה למדי.

במחזה דומה לזה שהיה בל"ג בעומר , יצאו הילדים אל הרחוב, ושם יצא אליהם בני שליט"א.

לתאר את האהבה שהשתקפה אז על פניהם – אינני יכולה. אהבה זו התפרצה מהם בשמחה ובריקודים בהתלהבות גדולה. כשמדובר בילדים, הדברים נעשים מתוך אמת וטוהר שכאלה, עד שהדבר משפיע – כך נראה לי – על הוריהם.

מאז עבר כבר יותר ממעת-לעת, וגם עכשיו אני מרגישה זאת עדיין.

מאוחר יותר, לפנות ערב, התקיימה התוועדות – גם היא כמו בכל שנה – עבור תלמידי ישיבות .

ישבתי שם שעה וחצי. היה זה לילה של תורה. בזמן שנכחתי שם היו השיחות בנגלה בלבד. הציבור שהה שם עד שעה מאוחרת בהרבה. היה זה ציבור גדול בהרבה מבכל שנה.

בני דיבר, בלי עין הרע, כל-כך הרבה, כל-כך עניין את כולם, וכולם הקשיבו כל-כך!
בין כל השיחות התקיימה נגינה של שמחה, מזוגה מכל הקולות, עד שניתן לומר על כך "מי שלא ראה שמחת בית-השואבה לא ראה שמחה בעולם" .

עבורי אישית היה זה נחת ותענוג רוחני. יתן לו השי"ת אריכות ימים וכל טוב.

* * *

ח' טבת [תשי"ח].

אני נוטלת לידי את הנייר כמו ידיד קרוב, כדי להביע מעט מאשר על לבי, אם-כי מאחר שהשעה מאוחרת בלילה אין רצוני להאריך.

יתן השי"ת שכולם יהיו בריאים.
* * *

אידיש ועברית: לחצו כאן
אנגלית: לחצו כאן
צרפתית: לחצו כאן
רוסית: לחצו כאן




הדפסה |
שלח לחבר:  שמך: אימייל הנמען:
הערות למערכת
הוספת הערה למערכת
כותרת:

הערה למערכת:




© 2017 COL תקשורת - כל הזכויות שמורות אין המערכת אחראית לתוכן המודעות ואמיתותן