היום בו הזמן החב"די עצר מלכת ● בנימין ליפקין בטור מיוחד

כשקולו נשבר ומרוסק, מעדכן הרב גרונר את הציבור כי "הבוקר, יום כ"ז אדר שני, קיבל הרבי שוב אירוע מוחי, קשה וחמור. הרבי, ללא הכרה, הועבר מבית הרפואה 'ג'וינט דעזיז' בו שהה בימים האחרונים אל בית הרפואה 'בית ישראל' הסמוך. ויהי רצון שהקדוש ברוך הוא ירחם עלינו ויאמר די לצרותינו", נשמע קולו של המזכיר הנקטע בבכי מתפרץ ● בטורו השבועי במגזין שישי של COL, ר' בנימין ליפקין חוזר אל הקולות ביום בו הזמן החב"די עצר מלכת 22 שנים לכ"ז אדר

תמונה שצולמה בליל כ"ז אדר

בנימין ליפקין

יום רודף יום, עיסוק רודף עיסוק ופתאום, כמו בבת אחת, מתקפל הדף של היום הקודם בלוח השנה ולנגד עיניך מתנוססות אותיות התאריך: כ"ז אדר ראשון. כמו במכת חשמל, המרוץ הבלתי פוסק, השאון של כל הסוגיות הבוערות מסביב לשעון – הכול נדם וכל כולך מפליג לאחור.

התחושה הראשונה שמכה בך במלוא העוצמה היא תחושת התדהמה לנוכח הזמן שחלף. לא שנה ולא שנתיים. לא עשור ולא שני עשורים. עשרים ושתיים שנה. מי היה מאמין שזמן רב כל כך יחלוף מאז אותו יום שני כ"ז באדר ראשון תשנ"ב.

דבר והיפוכו משמשים בערבוביה בעצם היום הזה ובתאריך השנה הנלווה לו. מצד אחד, כ"ז אדר. היום בו הזמן החב"די עצר מלכת. היום שממנו ואילך לא נשמע קולו הקדוש של הרבי. מצד שני, תשע"ד. 22 שנים חלפו מאז אותה עצירה. 22 שנים חלפו מאז אותו חושך כפול ומכופל שאיש בעולם לא ידע להבינו או לעכל אותו. איך? כיצד זה יתכן?

● ● ●

המחשבות על כך מחזירות אותי לשעות ולימים הסמוכים ביותר לאותו אירוע לא ברור מבחינתנו, כתלמידי התמימים, שאירע בעיצומה של שהות הרבי באוהל הקדוש.

אמירות תהלים בצוותא. לימודים אינטנסיביים בחברותות בענייני גאולה ומשיח. בתווך, התגודדויות סביב המשגיח בישיבה, הרב מנחם מענדל גרונר, המנסה להסביר, בשפתו הרהוטה ובידע שבו הוא מצויד מבית אבא, מה בדיוק קורה כעת בחדרו של הרבי. ואנחנו לא ממש מעכלים את המצב החדש.

חודשים נוקפים והרבי לא נראה כלל. יומנים שיוצאים ונשלחים בפקסים מספקים חדשות. חלקן בדותות מוחלטות, חלקן חצאי אמיתות. הפעם הראשונה בה נראה הרבי היא לדקות אחדות בשובם של החוזרים מה'תהלוכה' בחג השבועות (רק חב"דניקים מסוגלים: להיות תחת צל מצבו הבריאותי של רבם ולצאת לשמח יהודים אחרים במצוותו).

הפעם הבאה בה נראה הרבי לראשונה בפני הקהל כולו היא בחודש תשרי תשנ"ג. לרגעים אחדים. באותו כותל-מערב שהפך למשך שנה ויותר ל'מזרח'. וכולם, כל מי שנשאר בארץ, נוהרים לבית של הרב גרונר, הבן, לראות את סרט הווידיאו הנדיר, בו נראה הרבי לראשונה מאז כ"ז אדר.

גם אני נוסע לבית של הרב גרונר. ושב ממנו עם הרב נפתלי מרינובסקי, רבה של להבים וה'נושא-ונותן' הצבעוני בהיכלה של הישיבה בקריית גת. את השתיקה הסמיכה בדרך חזור מפר הרב מרינובסקי. "הרבי עצוב", הוא פולט לתוך חלל הרכב. ואני מביט בו בעיניים קמות לנוכח הפתיחות הזו שבה הוא מדבר. והוא חוזר ואומר, ספק לעצמו. "כך זה נראה. הרבי עצוב".

וכשאנו יורדים, ברחוב אליהו הנביא, מול הישיבה, הוא מפטיר: "אנחנו צריכים שהרבי ידבר. שהרבי יגיד לנו, 'וואו האלט מען', איפה אוחזים כעת" - - -

● ● ●

שנתיים חולפות מאז אותו כ"ז אדר ראשון, הראשון. אתא ובא כ"ז אדר תשנ"ד.

מראותיו ומוראותיו של אותו בוקר לא יישכחו ממני לעד. מערכת הרמקולים של 770 משמיעה שוב ושוב את העדכון מפי מזכירו של הרבי משעת לפנות בוקר. כשקולו נשבר ומרוסק, מעדכן הרב גרונר את הציבור כי "הבוקר, יום כ"ז אדר שני, קיבל הרבי שוב אירוע מוחי, קשה וחמור. הרבי, ללא הכרה, הועבר מבית הרפואה 'ג'וינט דעזיז' בו שהה בימים האחרונים אל בית הרפואה 'בית ישראל' הסמוך. ויהי רצון שהקדוש ברוך הוא ירחם עלינו ויאמר די לצרותינו", נשמע קולו של המזכיר הנקטע בבכי מתפרץ.

אל מול גביני עיניו חמורות הסבר של הרב מארלאו הניצב ליד ספר התורה, אני מתרומם מעט ובמבט מושפל לוחש: אני צריך עלייה, יש לי יום הולדת היום. "הא?", כמו שואל הרב בלי לצפות לתשובה ואני פירשתי זאת כמו: לא מצאת לך יום אומלל יותר להיוולד בו?

התוועדות-יום-הולדת לא חגגתי באותו יום בשום צורה שהיא. אז החלה השהות הארוכה, הדביקה והממושכת, לילה ויום, שבת וחול, בבית הרפואה שבקרן השדרה הראשונה ורחוב 16 בדאון-טאון של מנהטן. שהות שנמשכה שלושה עשר שבועות רצופים עד מוצאי שבת אור לג' תמוז - - -

● ● ●

פעם תיארתי מפגש סתמי שהיה לנו, כמה בחורים, באותה תקופה מסויטת ובלתי נשכחת, תקופת 'יושב בסתר', של השהות למרגלות ובסביבות 'בית ישראל'.

צעדנו מהכא להתם כשלפתע, כמו כל יום כל היום באותה עת, עצר אותנו הֵלֶך ושאל: How is the Rebbe? מה שלום הרבי. כמו שהשבנו להמונים, בני ברית ושאינם בני ברית, שהיו שואלים, השיבונו: Stable. כלומר, יציב. זו הייתה ההגדרה הרפואית האומללה שהייתה שגורה בפינו. וביתר פירוט, בשפת הרופאים, Critical but stable. קריטי אך יציב.

הלה לא הסתפק בתשובה הזו ושאל: No Chance? אין צ'אנס? כלומר: אין סיכוי? לתומנו חשבנו ששאלתו היא: No change? אין שינוי? והשבנו במנוד ראש. שנייה לאחר מכן, קלטתי לפתע את שאלתו וקראתי לעברו, היי, ברור שיש צ'אנס, אנו מאמינים שמשיח תכף מגיע... והוא הנהן בראשו והמשיך לצעוד.

יכולתי למלא עוד עמודים שלמים של תיאורי אותם ימים. והשאלה שאני שואל את עצמי ואיני מוצא לה מענה: עד מתי ימשיך להיות ה- Stable הזה? עד מתי לא יהיה כל שינוי במצבנו? עד מתי!

הצטרפו עכשיו לכל החדשות החמות של 'קול חב"ד' בווטסאפ

למקרה שפספסתם

הוסף תגובה

0 תגובות

נצפה באתר

עוד באתר