פרשת השבוע, פרשת יתרו, מדברת על המעמד ההיסטורי של מתן תורה. זה המעמד היוצא דופן בתולדות עם ישראל בפרט והעולם בכלל, כאשר הקב"ה התגלה במלוא תפארתו לכל עם ישראל, ונתן להם את תורתו. בני ישראל זכו לשמוע את הקב"ה עצמו, כפי שהוא אומר להם, לכל בני ישראל יחד ולכל אחד לחוד: "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". במעמד זה נכרתה הברית הנצחית בין הקב"ה ובני ישראל, נעשה קשר חזק שאי אפשר לנתק אותו בין הקב"ה ובין עם ישראל. קשר זה אינו תלוי במעשי האדם, כי גם אם יהודי פורק מעל עצמו חלילה את עול המצוות ואינו שומר עליהן כפי שציווה הקב"ה – אין זה מנתק את הקשר העצמי שנוצר בעת מתן תורה בין הקב"ה ובין כל יהודי. כפי שאומרים חז"ל "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא", יהודי נשאר יהודי בכל מצב, בכל מקום ובכל זמן – גם אם הוא לא מתנהג כמו שנדרש מיהודי, הרי שהוא עדיין יהודי במהותו, יש לו נשמה יהודית שקיבל בירושה מאבותיו ואבות אבותיו שעמדו במעמד מתן תורה וזכו להתגלות הנפלאה של הקב"ה. כל יהודי שהיה בעת מתן תורה קיבל נשמה אלוקית, קשר עם הקב"ה שאי אפשר לנתקו – והקשר הזה עובר מאב לבן ומסב לנכד, יהודי נשאר יהודי, הוא וכל זרעו ומשפחתו אחריו. הקשר הזה עובר לילדים ולנכדים כל עוד לא התערבה יד גוי באמצע, כאשר המשפחה היא אכן שייכת לעם ישראל מכל הצדדים. אולם, מה קורה במצב כואב, [שלצערנו אינו דבר כה נדיר בעם ישראל בתפוצותיו], כאשר יש ערבוב חלילה בין העם היהודי לעם אחר, ונולד ילד שצד אחד שלו הוא יהודי וצד שני לא יהודי? האם הנשמה היהודית עוברת אליו, או לא? לפי ההלכה, הדבר תלוי על איזה צד מדובר. אם הצד של האב הוא יהודי – זה לא מספיק. אם יהודי התחתן חלילה עם גויה, לא יהודיה, הרי שהבן או הבת אינם יהודים. הם יכולים לעבור גיור כהלכה, כשם שכל גוי יכול להתגייר – אולם גיור הוא תהליך מסובך ומורכב, שלא נעשה ברגע אחד. על כל פנים, את הקשר הטבעי הזה עם העם היהודי, קשר שכל יהודי מקבל מרגע לידתו – את זה אין להם. אם, אבל, הצד של האם הוא יהודי – הילד הוא יהודי לכל דבר. לא 'חצי יהודי', אלא 'יהודי שלם'. כאשר יש תשעה יהודים ומחפשים עשירי למנין – אפשר לצרף ילד זה למנין ללא כל פקפוק. הוא יהודי! כלומר: הקשר היהודי עובר דרך האמא. אם האמא היא יהודייה – הבן יהיה יהודי, אולם אם רק האבא הוא יהודי, אפילו אם מוצאו ממשפחה חשובה ומכובדת, אפילו אם הוא לא סתם 'ישראל' אלא הוא 'כהן' או 'לוי' – הרי שהילד, למרבה הצער, אינו מקבל את הקשר היהודי, והוא שייך לפי ההלכה לאותו עם שממנו המוצא של אמו. הלכה זו היא דבר פשוט ומוסכם, לפי כל הדעות ולפי כל השיטות של החכמים והרבנים בכל הדורות. זהו דבר בסיסי ועקרוני בקביעת היהדות. למרות שישנם כאלה המערערים על כך ומתקשים להבין את ההיגיון שבדבר, מכל מקום, כך קובעת ההלכה. ניתנו לכך מקורות וסיבות שונות, אולם מעניין לציין שיש לכך רמז בפרשת השבוע, באותה פרשה העוסקת במעמד ההיסטורי של מתן תורה, שמכחו אנו חיים כעם ישראל לאורך כל הדורות. כאשר הקב"ה אומר למשה רבינו את הדברים שעליו לומר לבני ישראל כדי להכין אותם לקבלת התורה, הוא פותח במלים אלו: "כה תאמר לבית יעקב, ותגיד לבני ישראל" (יתרו יט, ג). מה פשר הכפילות הזאת? לכאורה, "בית יעקב" ו"בני ישראל" הם שני ביטויים שמשמעותם זהה: עם ישראל, שמוצאם מבני יעקב אבינו. אם כך, למה התורה אומרת פעמיים: "תאמר לבית יעקב", ואחר כך שוב: "ותגיד לבני ישראל"? מה ההבדל ולמה צריך לחזור על כך שוב? מסבירים חז"ל, שבאמת "בית יעקב" ו"בני ישראל" הכוונה היא לשני חלקים בעם ישראל. במכילתא נאמר: "כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים; ותגיד לבני ישראל – אלו האנשים". הנשים נקראות בשם "בית יעקב" [ואגב: זו הסיבה שהרבה בתי ספר לבנות נקראות בשם "בית יעקב" – על שם המלים הללו שבפסוק, "בית יעקב", שמתייחסות לנשים ולבנות שבעם ישראל], ואילו הגברים, האנשים, נקראים בשם "בני ישראל". והתורה מחלקת אותם לשתי קבוצות – לנשים אמרו "ראשי דברים", את עיקרי התורה, ואילו לגברים אמרו את הפרטים והדקדוקים של המצוות. וכאן נשאלת השאלה: למה הנשים קודמות בפסוק? למה הקב"ה אומר למשה קודם כל "כה תאמר לבית יעקב" – שזו הכוונה לנשים, ורק אחר כך הוא אומר "ותגיד לבני ישראל" – שהכוונה היא לאנשים, לגברים? אנו הרי יודעים, שמי שלומד תורה יותר ומקיים מצוות יותר הם האנשים, הגברים. הנשים אינן מניחות תפילין; אינן מתעטפות בטלית; באות פחות לבית הכנסת לתפילה; לומדות פחות תורה מאשר האנשים – ועוד ועוד - ואם כן, כאשר באים לתת את התורה והמצוות, לכאורה מי שחשוב ומרכזי יותר בענין הם האנשים, ובהם צריכה היתה התורה לפתוח ראשונים – ולמה התחילה דוקא ב"בית יעקב", בנשים? לשאלה זו ניתנו כמה תשובות, ואחת מהם אומרת כך: נכון שהאנשים מקיימים יותר מצוות מהנשים, אבל כל זה מבחינת הפרטים של המצוות, הפרטים של היהדות; לנשים יש פחות פרטים של מצוות, אבל להן ניתן ה"כלל" של המצוות, היסוד הכללי של היהדות ניתן דוקא לנשים. כמו בכל עסק, בכל דבר – יש חלוקת עבודה: יש את מי שיש לו אחריות כללית, עליו עומד הענין והוא מחזיק את כל כולו. אמנם בפועל הוא פחות מתעסק ב'פרטים הקטנים', אבל בזכותו קיים הכל; ויש את מי שמתרכז בפועל ועוסק בכל הפרטים והפרטי פרטים, שכל פרט ופרט יסתדר ויצליח – אבל הכל על הבסיס של המנהל הכללי, שאמנם בפועל הוא פחות עסוק בכל הפרטים, אבל בזכותו קיים הכל. אותו דבר זה בתורה ובמצוות: הנשים קיבלו את יסוד התורה, את התורה באופן כללי. ולכן, כמו שאמרנו, היהדות נקבעת לפי האם דוקא, שהיא המעבירה את המהות היהודית, היהדות עומדת ומבוססת על הנשים, על האמהות; לאחר שהאם נותנת את היסוד, את עצם היהדות, אז האב, האנשים, באים ומשקיעים יותר בפרטים השונים בתוך עולם היהדות. אם האב הוא כהן – הבן יהיה כהן; אם האב הוא לוי – הבן יהיה לוי; ואם האב הוא 'ישראל' רגיל – כך יהיה גם הבן. עצם הקביעה אם הבן הוא יהודי או לא – תלויה באם דוקא. האב הוא זה שמחלק ומסווג את הפרטים השונים בתוך עולם היהדות, אבל הוא לא נותן את עצם היהדות. לכן גם בחיים היום יום של התורה ומצוות, הנשים עסוקות יותר בצד הכללי והשורשי של החזקת עם ישראל. הם מביאות את הילדים לעולם, מגדלות אותן, דואגות לשלום הילדים ולבריאותם – כדי שיהיה בכלל על מה לדבר. ההמשכיות של עם ישראל תלויה בנשים דוקא, בזכותם יש בכלל עם יהודי. רק לאחר מכן מגיע התפקיד של האנשים, למלא במלוא הדיוק את כל הפרטים של המצוות. לאחר שיש עם ישראל באופן כללי, בזכות הנשים – הרי האנשים מביאים את היהדות לשלימותה, תפקיד האב הוא לחנך את בניו ובנותיו, לדאוג שהם ילמדו תורה ויקיימו מצוות על כל פרטיהם. ולכן הקדים הקב"ה "כה תאמר לבית יעקב", אמירת ה"ראשי דברים" של התורה אל הנשים – כי זה העיקר והשורש שממנו מתחיל הכל. הנשים הם אלו שקיבלו את האחריות על עצם התורה, על ההמשך הכללי של עם ישראל, של חיי התורה והמצוות; ורק אחר כך אמר "ותגיד לבני ישראל", אמירת הפרטים והדקדוקים לאנשים – שעיקר תפקידם הוא במילוי ושלימות הפרטים של כל המצוות על כל דקדוקיהן. הרעיון מבוסס על לקו"ש חל"א שיחה א לפ' יתרו – בעיקר סעיף ו בשיחה (ע' 97). וראה גם כן התוועדויות תשמ"ה ח"א ע' 133 ואילך.