קבע כעמוד הבית
|
הוספה למועדפים
|
פרסם אצלנו
|
צור קשר
|







בלעדי ב-COL: הנאום של הרב קנטור שכולם ציפו לו ● צפו בוידאו
(יום חמישי, כ''ד טבת תשע''ב)
הטלפון הבהול מהשליח מקמבודיה והטלפון מעורר הרחמים מבית הרפואה בבנגקוק ● וסתירה לכאורה בין תניא ללקוטי שיחות שעלתה בהתוועדות חסידית במזרח הלא קרוב, הגיעה לפתרונה המפתיע בהשגחה פרטית... ● לקראת כ"ד טבת, יום ההילולא של כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע, מרכז התקשורת החב"די - COL, מתכבד להגיש את משא השליח הראשי לתאילנד, הרב יוסף-חיים קנטור, בהתוועדות י"ט כסלו המרכזית בכפר-חב"ד - וידאו מלא ותמליל ● "ביום הגאולה של אדמו"ר הזקן נתבונן במהות של החכמה בינה ודעת, ואיך זה קשור עם המחמאות על הנחמדות"  לסיפור המלא

כוננות בתאילנד: הרב קנטור מספק הצצה מרתקת לפעילות בבית-חב"ד >>>

מאת הרב יוסף-חיים קנטור
תמלול: דב שמולביץ, באדיבות שבועון 'כפר-חב"ד' 

מאוד נוח לשבת פה, באירוע כה מרשים בו מרגישים את י"ט כסלו, "פדות נפשנו", ולדבר על מסירות-נפש. האמת היא שגם בתאילנד די נוח לשבת ולדבר על מסירות-נפש. אבל השנה התחלתי את י"ט כסלו, אתמול בלילה, בהתוועדות במומביי שבהודו. שם, לצערנו, המושג "מסירות-נפש" הוא לא רק "מסירת-הרצון", אלא "מסירות-נפש" במלוא מובן המילה – "בחד קטירא אתקטרנא" שהתקיים אצל השלוחים הרב גבריאל נח והרבנית רבקה הי"ד. התחלנו את ההתוועדות בבית חב"ד, ההולך ונבנה בימים אלו ואליו הגעתי כדי לפקח ולארגן את המשך הבנייה.

ההתוועדות התקיימה בבית חב"ד הזמני, עם השלוחים כיום, יבדלו לחיים טובים. ואכן, לא היה יום אחד שהפעילות במקום הופסקה, למרות הקשיים ולמרות הפחדים. וכך חגגנו אמש את י"ט כסלו, עם כארבעים משתתפים שישבו סביב שולחן ארוך ורבים מהם סיפרו חוויות, רגשות וזיכרונות מידידינו השלוחים שמסרו את נפשם בפועל.

הנקודה המעניינת ביותר היא שאנשים רבים בחרו לספר על המאור-פנים שלהם, על הנתינה שלהם, על העזרה בגשמיות שנתנו לכל אחד ואחת, בלי להסס כלל ובלי להבדיל בין יהודי למשנהו. והאמת היא שתאילנד – למרות שהיא נשמעת מדינה רחוקה, היא די במרכז העולם. יש הרבה אנשי עסקים שמגיעים – הן מאמריקה, הן מארץ-הקודש והן מאירופה.

רבים אחרים עושים חניית ביניים בתאילנד בדרכם לאוסטרליה. וכמו שאתם יודעים, מאות אלפים באים מארץ ישראל. וכיון שכך אני שומע המון ד"שים משלוחים. מטקסס, מרעננה, מפרו ומפנמה. מכל מקום בעולם. וזה די אופייני לשמוע את המילים: "איזה שליח נחמד", "איזה חסד הוא עושה".

שוב ושוב, אותם המילים: מאור פנים, אהבה, נחמדות. יש אפילו איש עסקים שוויצרי שגר בישראל ותמיד כשהוא מגיע לתאילנד הוא אומר: יש לך ד"ש מהשליח משוויצריה, וד"ש מהשליח בארץ. וגם ד"ש מהשליח בעוד מדינה. הוא מאוד נחמד, וגם ההוא מאוד נחמד. ואז הוא חושב שאולי נפגעתי כי הוא אמר על כל מוסרי הד"שים שהם נחמדים, ולכן הוא מסיים: "גם אתה נחמד, והאמת היא שכל חב"דניק שאני מכיר הוא נחמד".

"חב"ד" או "חמד"?

גם לאורך ההתוועדות הנוכחית שמענו כמה סיפורים מהסוג הזה. אבל ביני וביניכם: חסידות חב"ד זה 'חי"ת בי"ת דל"ת' ולא חי"ת מ"ם דל"ת. האם הדגל שלנו הוא להיות "נחמד" ואנחנו חסידות 'חמד'? הרי אנחנו חסידי 'חב"ד', חכמה בינה דעת!

לכן, ביום הגאולה של אדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד, נתבונן במהות של החכמה בינה ודעת, ואיך זה קשור עם המחמאות על הנחמדות. בן-אדם שהוא בסך הכול 'נחמד לא' ייקח את אשתו ואת ילדיו לגור במומביי! מספיק להריח את העיר הזו כמה דקות וכבר רוצים לברוח משם... וברור ששליחות כזו לא נובעת מנחמדות בלבד אלא השורשים שלה נטועים בחכמה בינה ודעת. בואו נחשוב רגע מה עומד מאחורי האנשים הללו.

וברשותכם אפתח בסיפור: היה זה לפני שנה וחצי. מתקשר אלי שליח טרי ונמרץ. הרב בן ציון בוטמן השליח בפנום פן, קמבודיה. מקום רחוק מאוד. הוא מתקשר ואומר: "יוסף חיים, התקשר אלי עכשיו הקונסול של תאילנד – שהוא אחראי למעשה גם על קמבודיה, כיוון שעדיין אין שם נציגות קונסולרית – ואומר לי: 'התקשר אלי אחד בשם יוסף והוא נשמע הזוי. הוא נמצא בכפר כלשהו בקמבודיה ונתתי לו את המספר שלך'".

והרב בוטמן אומר לי, "הבן-אדם התקשר אלי, ואכן הוא נשמע קצת הזוי. מה אני אמור לעשות?" "מה אתה אמור לעשות? סע לשם", אמרתי לו. "אבל זה חמש וחצי שעות מפנום פן", הוא אומר לי. "בסדר, נו, אז תיסע לשם", חזרתי. "לא, אתה לא מבין זה חמש וחצי שעות מפנום פן". ('פנום פן' זה סוף העולם, והכפר ההוא נמצא אי שם בסוף העולם ... ואחר כך עוד צריכים לקחת 'טרמפ' על אופנוע כדי להגיע לאותה פינה נידחת). "בסדר נו, אז מה? תיסע לשם, ותכיר את המקום", אמרתי לו.

כמה שעות לאחר מכן אני מקבל טלפון מהרב בן ציון בוטמן, מה שאומר שהוא יצא לפנות בוקר ממש. הוא אומר לי: "תשמע אני פה, וממש מזל שהגעתי לפה. אי אפשר לקרוא למקום הזה אפילו בית חולים". כידוע, הרבי הקפיד שלא להשתמש בביטוי 'בית חולים' אלא 'בית רפואה' אבל שם זה לא היה אפילו 'בית חולים'. לקחו אחות אחת והעלו אותה לדרגת 'רופא מומחה'. הם כנראה יודעים לעשות אינפוזיה, אבל לא הרבה מעבר לכך. "הוא במצב חמור וחייבים לעשות משהו". אמרתי: "נו, קדימה".

בשלב זה הרב בוטמן הסתפק: "האם להחזיר אותו חמש וחצי שעות, לפנום פן או כיון שחצי שעה מפה זה גבול תאילנד, וחמש וחצי שעות מהגבול זה בנגקוק, תוך שש שעות הוא יכול להיות בבנגקוק". כיון שבתי הרפואה בתאילנד הרבה יותר מתקדמים, החלטנו שעדיף להסיע אותו לתאילנד, מה גם שמדובר ביהודי מבוגר ואחרי טיפול ראשוני יש להטיס אותו בחזרה לישראל ומתאילנד יש כל יום טיסה ישירה. הרב בוטמן ארגן לו את מעבר הגבול לתאילנד, מצא נהג שיסיע אותו לבנגקוק וחזר לקמבודיה.

אחרי שש שעות, אני מקבל טלפון מהנהג: "אנחנו מגיעים לבנגקוק, מתקרבים לבית הרפואה שבשמו נקבת". הגעתי למקום. פגשתי את היהודי וראיתי שמצבו נורא ואיום והוא עבר מיד לטיפול בחדר המיון. מתברר שהוא יהודי כבן שבעים אבל אין לו אמצעים ואין מי שידאג לו. גם האשפוז היה עם כרטיס האשראי שלנו. וגם את המזון סיפקנו לא רק לפי דיני הכשרות אלא גם לפי הדרישות שלו.

הוא היה בבנגקוק כמה חודשים ובעזרת הקב"ה הרופא חולים יצא מבית הרפואה והתחיל להיות מבאי בית חב"ד. שבת אחת הוא השתתף במסיבת 'עונג שבת' אצל הרב נחמיה וילהלם, וכשהגיע תורו לדבר סיפר לקהל שכמעט הלך לעולמו, והמלאכים מחב"ד, פשוט הצילו אותו. בהקשר זה הוא אמר משפט שהוא המציא: "להיות יהודי – זה לחיות עם תעודת אחריות. היכן שתאבד בעולם – ידאגו לך".

זה אמנם משפט פשוט, אבל אם נסתכל ונגיע איתו עד חב"ד, חכמה בינה ודעת, נראה שהוא אכן קולע אל השערה. לפני קצת יותר מעשרים שנה, בו' בחשוון תשנ"ב, הגיע הרב מרדכי אליהו זצ"ל ל"יחידות" אצל הרבי. הרבי דיבר על כך שנמצאים במקום עשרה יהודים, ו"על כל בי עשרה שכינתא שריא" – כאשר ישנם עשרה יהודים, שורה השכינה בדרגה שאפילו המלאכים מפחדים להגיע.

במשך השיחה חזר והבהיר הרבי שאין בכך שום תנאים: מיהו כל אחד מעשרת היהודים ואיך הוא מתנהג, וציטט בהקשר זה את דברי ה'תנא דבי אליהו': "שני דברים קדמו לעולם: תורה וישראל, ואיני יודע איזה מהם קודם. כשהוא אומר 'צו את בני ישראל', 'דבר אל בני ישראל', אומר אני: ישראל קדמו".

במילים פשוטות: כאשר אדם בונה בית לתפארת ובבית ישנם ילדים, אפשר לשאול: האם הוא קודם כל בנה בית ואחרי שראה את הבית בנוי, אמר לעצמו: כזה בית יפה, צריך לאבזר אותו, צריך לרהט אותו. לא מתאים שבית כזה יהיה בלי ילדים'. ואז החליט: 'אתחתן, בעזרת ה', ויהיו לי ילדים והם יהיו כאן בבית'. או שהאדם חשב לעצמו: 'אני אתחתן ואקים משפחה ויהיו לי ילדים. והיכן נגור?

כדי לענות על השאלה הזו הוא החליט לבנות בית. תגידו: מה זה משנה מה היו המחשבות שגרמו לו לבנות את הבית? זה מאוד משנה: במקרה שהילדים מתנהגים כמו שילדים לפעמים מתנהגים, לוקחים צבע פנדה וצובעים על הקירות או עושים מעשי קונדס, הרי אם הבית נבנה לצורך הילדים הרי אם יש בעיה בהתנהגות של הילדים, נחנך אותם, אבל תמיד מקומם בבית, כי הוא נבנה עבורם אבל אם הילדים הם רק כדי לאבזר את הבית, הרי כאשר הם לא מתנהגים כמו שצריך להתנהג בבית, אולי צריך למצוא להם מקום אחר.

"איני יודע איזה מהם קודם.. ישראל קדמו לתורה", "דבר אל בני ישראל" – הקב"ה נתן את התורה, ולכתחילה הוא נתן את התורה כדי לקשר יהודים עם הקב"ה, כדברי הזוהר הידועים: "תלת קשרן מתקשראן דא בדא, אורייתא, ישראל וקוב"ה". שלושה קשרים מתקשרים זה בזה, התורה, בני ישראל והקב"ה".

והרבי אומר שבנוסף לכך יש קשר ישיר של ישראל עם הקב"ה. והרבי מוסיף ואומר באותה 'יחידות' מוגהת: "ולכן משתדלים בחב"ד להתעסק בטובתם של בני ישראל, לספק כל צורכיהם, גם צרכים גשמיים כפשוטם. לאו דווקא, בתנאי שילמדו תורה, אלא מפני שמדובר אודות בני ובנות ישראל, אנשים נשים וטף, שמציאותם קדמה לכל העולם כולו, גם לתורה".

באותה 'יחידות' הרב אליהו הגיב: "דברי כבודו הם לא רק פסק הלכה והוראה, אלא גם למעשה – כפי שידוע לי בירושלים הפעילות של כולל חב"ד, שעוזרים ומסייעים לאנשים, וגם לפני לימוד התורה" – ישראל, לפני תורה.

ממשיך הרבי ואומר: "העזרה היא הן לאנשים והן לנשים, וגם לטף. כמו שכתוב ביוסף: 'ויכלכל יוסף את אחיו, ואת אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף', לפי הצריך לכל בני ביתם.

ובאופן כזה צריכה להיות הנהגתם של ישראל, שנקראים ע"ש יוסף". הרבי מלמד אותנו לעשות טובה גשמית ליהודי, רק בגלל שהוא יהודי. להיות יהודי, זה אכן כמו שאמר אותו יהודי – 'תעודת אחריות'. היכן שיהודי יימצא בעולם – יהיה שליח של הרבי שיבין שהיהודי הזה הוא אחיו, ויתייחס אליו באהבה עצמית בלי שום תנאי ובלי שום הבדל מה הוא יעשה ומה הוא לא יעשה. ישבנו פעם באחת ממדינות האזור.

אגב: הרבי לא אהב את הביטוי 'מזרח הרחוק'. פעם הגיע הרב משה קוטלרסקי לרבי עם אחד מעסקני הקהילה בבנגקוק שהוא היה מי שדאג להביא אותי לתאילנד, מר אברהם קשני ואמר לרבי שהוא "יהודי מבנגקוק".

אמר לו הרבי: "אתה נמצא במקום במזרח שלא נקרא קרוב". אצל הרבי אין רחוק, שלא לדבר על המושג "קירוב רחוקים". פעם הרבי אמר למישהו: "מי אתה שתחליט שאתה יותר קרוב והוא יותר רחוק? אולי אתה רחוק יותר והוא קרוב יותר?" אפילו בגשמיות, גיאוגרפית, להגיד "מזרח הרחוק", הרבי לא מקבל. "אתה נמצא במקום במזרח שלא נמצא קרוב".

ובכן, ישבנו במזרח הלא קרוב, בהתוועדות חסידית ודיברנו על המושג "פינת מטיילים", ולפעמים יכולה לעלות מחשבה האם זה בכלל כדאי. מדובר במקומות עם כורסאות ועם תה, קפה ועוגיות וטלפון הביתה בחינם ללא הפסקה. והיה ויכוח מסוים לגבי התועלת של הדברים הללו לגבי התפקיד שלנו לקרב יהודים לתורה ומצוות.

ואז פנינו לפרק ל"ב בתניא שם רבנו הזקן אומר שאנחנו צריכים להתנהג בהתאם לדברי הלל "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום וכו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", ומדגיש שגם הרחוקים מתורת ה' ואהבתו, צריכים למשכם בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבם לתורת ה' ועבודתו. ומה לגבי מי ששתה את הקפה ולא התקרב לתורה?

ממשיך רבנו הזקן ואומר: "והן לא, לא הפסיד שכר מצוות אהבת רעים" – לא נורא, הרווחת מצוות אהבת ישראל. ישב שם חסיד מבוגר, והלה טען: "בלקוטי שיחות חלק א הרבי אומר הפוך. פתחנו את הספר והנה הרבי אומר, בשם הרבי הקודם: כאשר אתה עושה טובה ליהודי בגשמיות – על-כורחך שיהיה מזה גם קירוב ברוחניות.

והרבי אומר מילתא בטעמא, שכן "אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו". מאידך, רבנו הזקן אומר בפירוש בפרק ל"ב בתניא שיכולה להיות מציאות של "והן לא", היינו שהלה לא התקרב! הקושיא הזו הפריעה לי עד שבזכות הטכנולוגיה של ימינו שמעתי זמן רב אחרי אותו מפגש שיחה של הרבי מיו"ד שבט תשי"ט, שם הרבי מזכיר את דברי התניא האמורים ומוסיף שלוש מילים של הסבר, ששופכות אור על כל העניין: הרבי אומר שישנם כאלה שהולכים בקו של יראה ומדברים על מקומות לא נחמדים שאפשר להתגלגל אליהם אם לא מתנהגים כמו שצריך.

והרבי ממשיך: אם תלך בקו הזה, קודם כל מי אומר שזה נובע אצלך מדאגה לזולת – אולי אתה אדם עם מידות לא טובות שאוהב לדבר על דברים מזעזעים, ואפילו אם זה מגיע ממקום טוב, לפעמים יש יהודים שאתה מזכיר להם דברים קשים והם מתעוררים ומתחילים מה שנקרא לחזור בתשובה. אבל אם לא פעלת – עם מה נשארת? אבל אם הלכת באהבה, חיבקת את היהודי, קירבת אותו, הסברת לו מיהו ומהו ומה מוצאו, ומה מקורו, הגשת לו כוס קפה, אומר הרבי – "אם הוא החזיר אותו לטוב ע"י הליטוף והחיבוק – בוודאי טוב", וכאן הרבי ממשיך ומשתמש בביטוי של התניא "והן לא"...

אבל תשמעו איך הרבי מתרגם זאת: "אפילו אם זה 'מתעכב'! גם אז לא הפסיד, כי הרי עשה מעשה של אהבה!". כך הרבי לומד את דברי האדמו"ר הזקן בתניא. כלומר, כיון ש"אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו", בוודאי יהיו תוצאות. ומה שכתוב "והן לא", הכוונה – ואם זה מתעכב... ואכן, זה דבר בדוק. רואים בכל העולם שטובה גשמית מקרבת בני-אדם ברוחניות.

"אוכל אירופאי"

לפני כמה שנים קיבלנו טלפון מאישה יהודייה שדיברה עברית. "שלום זה הרב קנטור?". "כן". והיא התחילה את השיחה: "אתה לא מכיר אותי, ואני גם לא אגיד מי אני, כי זה לא משנה – ועד היום אני לא יודע מי היא – אבל יש יהודי שנמצא בבית רפואה שאני הייתי שם וכפי שנראה לי מדובר בזוג במצב לא טוב. נראה לי שכדאי שתבקר אותם". מיד התקשרתי לפי הפרטים שהיא מסרה והאישה שהיתה במקום אומרת: "כן, תבוא בהקדם, נראה לי שבעלי במצב לא טוב בכלל".

אני מגיע מיד ומוצא יהודי במצב רפואי קשה מאוד רחמנא ליצלן. אני שואל אותה: "מה הבעיה? מה יש לו?". "הרופאים דווקא מרוצים מההתקדמות הרפואית – דווקא עשו צעד, תיקנו משהו בלב, וחושבים שמבחינה רפואית יש סיכויים טובים לחיות עוד כמה שנים טובות. הבעיה היא שהוא לא אוכל, וכשאתה לא אוכל..." שאלתי: "למה הוא לא אוכל?".

והיא ענתה: "כי הוא לא אוהב את האוכל של הבית רפואה. הוא אוהב אוכל אירופאי" (כשם ש'מסעדה סינית' בישראל זה לא בדיוק האוכל שאוכלים בסין, כך 'אוכל מערבי' בתאילנד זה לא בדיוק אוכל אירופאי). והיא מוסיפה ומספרת לי על בעלה ואומרת שסבו ואימו היו מהרפורמים בווינה לפני שנים רבות אבל הוא רוצה אוכל יהודי, כמו למשל גולאש. אני ממהר להודיע על כך לאשתי והיא אומרת: "אין בעיה, תגיד להם שאני מתחילה לבשל".

מאז, כל יומיים אשתו הייתה נותנת רשימה של מאכלים אירופאים שאהובים עליו ואשתי הייתה מכינה אוכל שאותו היינו שולחים לבית הרפואה.

בשלב מסוים הם שאלו: "האם אפשר לשלם?" אמרנו: "מצווה כזו גדולה, להחיות בן אדם כפשוטו, אנחנו מעדיפים שתהיה לנו הזכות הזו". אלו הם אנשים שלא רצינו ללחוץ עליהם, מבחינה רוחנית, במצוות. הוא היה צריך להבריא ולא רצינו שהוא יחשוב שאנחנו עושים לו משהו ב'תנאי'. הגיע הזמן שהיה עליו לצאת מבית הרפואה. בדיוק הייתי בחו"ל, בחתונת בתו של מר קשני שהביא אותי לתאילנד. אשתי אמרה לי: "צריכים להניח איתו תפילין, לפני שהוא יוצא".

היא באה אליהם ושאלה: "יש לי בקשה מאוד מיוחדת מכם". היא סיפרה לי שבאותו רגע הבעל והאישה הגיבו במבט של "אוקיי, עכשיו יבואו הדרישות הכבדות...", וכשהיא סיימה ואמרה שהבקשה היא להניח תפילין, הם ממש נדהמו. אחרי רגע נענו בחיוב וכבר היה מוכן מראש שאחד מהבחורים שנמצאים בשליחות, יהיה באזור, בהיכון. הבחור הגיע, והניח עמו תפילין. היהודי הזה היה גר באמריקה והיה רחוק מיהדות במושגים שכאן בישראל קשה לתאר. קישרתי אותו עם השליח בעיר מגוריו והוא התחיל לבקר אצלו. השליח הביא לו מצה שמורה לפני פסח, בא לבקרו בחנוכה וכד'. פעם הלכתי ביחד עם השליח לבקר אותו.

הנחנו איתו תפילין ודיברנו על עשיית בר-מצווה שאף פעם לא היתה לו. לפני כשנה הוא נפטר והודות לעובדה שהיה לו קשר עם השליח בעירו, הוא זכה ללוויה יהודית כשרה ולקבר ישראל, דבר שבאמריקה איננו מובן מאליו. בנוסף לכך, בני הזוג הפכו לתומכים של אותו שליח במשך כמה שנים וסייעו גם לשליחות שלנו והקשר עם האלמנה נמשך. לא זה עיקר העניין והדגש הוא כאמור על כך שהעזרה הגשמית תמיד מקרבת לרוחניות.

וכאן יש להבהיר: ישנם ארגונים שמאמצים את הגישה של אהבת ישראל כשיטת פעולה להרבות תלמידים בישיבות או להצטרף לקבוצתם וכד'. אבל במשנתם של רבנו הזקן ושל הרבי שהסביר לנו כיצד ליישם את זה בפועל – אנחנו עוזרים לכל יהודי ללא כל כוונה של רווח ותועלת. הלב של כל המבצעים, זה מבצע אהבת ישראל. אני פונה ליהודי שרעב וקר לו ומגיש לו צלחת מרק חמה רק כיוון שהוא יהודי. בלי שום תנאים. ואני פונה ליהודי ומציע לו להניח תפילין ולברך על נטילת לולב, רק כיוון שהוא יהודי.

בלי שום תנאים. אהבת ישראל היא הנקודה המרכזית, היא הלב והיא הפועמת בתוך כל הפעילות שאנחנו עושים. בין אם מדובר בעזרה גשמית ובין אם מדובר בעזרה רוחנית. ובאותן שיחות שבהן הרבי דיבר ב'שטורעם' ובסערה על הגאולה והודיע שנגמרה עבודת הבירורים, שצריכים רק לפתוח את העיניים ולראות איך שמשיח צדקנו מתגלה אלינו, באותם ימים עצמם הרבי טען כלפי הקב"ה, כביכול, שיהודים מוכנים לגאולה בלי שום תנאים.

ואם אנחנו נפעל על עצמנו שכל אחד מאתנו יסתכל על עצמו ועל אחרים באהבת ישראל, אהבה עצמית בלי הבדל מיהו ומהו, רק משום שהוא יהודי, הרי מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל – הקב"ה מה שהוא עושה הוא מצווה אותנו ובוודאי יעשה לנו את הטובה הגדולה ביותר שרק אפשר, ביאת משיח צדקנו, תיכף ומיד ממש.

לצפייה בוידאו לחצו על כפתור ההפעלה, או על האופצייה הנוספת:


לא מצליחים לצפות? לחצו כאן

הרב קנטור נואם ● צילום: ברלה שיינר, COL ● צילום ועריכת וידאו: שניאור שיף
הרב קנטור נואם ● צילום: ברלה שיינר, COL ● צילום ועריכת וידאו: שניאור שיף

הדפסה |
שלח לחבר:  שמך: אימייל הנמען:
הערות למערכת
הוספת הערה למערכת
כותרת:

הערה למערכת:




© 2018 COL תקשורת - כל הזכויות שמורות אין המערכת אחראית לתוכן המודעות ואמיתותן